טור יורה דעה הלכות תערובות סימן צח

אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה בששים אמר רבא אמור רבנן בטעמא אמור רבנן בקפילא אמור רבנן בששים מין בשאינו מינו דהתירא בטעמא כגון תרומה שנתערבה בחולין מין בשאינו מינו יטעמנו כהן אם אין בו טעם תרומה מותר דאיסורא כגון חלב שנתערב בבשר יטעמנו קפילא נכרי אם אומר שאין בו טעם חלב מותר כתב הרשב"א ואין צריך שיהא אומן בכך אלא אפי' סתם בני אדם שכל טעם שאינו נרגש לסתם בני אדם אינו טעם וכתב עוד ואם הוא אומן אפי' יודע שסומכין עליו נאמן שאינו מפסיד חזקתו ויש מי שאוסר עד שיהא אומן ומסיח לפי תומו וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל שצריך שלא ידע שסומכין עליו בענין איסור והיתר. מין שנתערב במינו דליכא למיקם אטעמא כגון חלב בשומן ומין בשאינו מינו וליכא קפילא בס' ופרש"י הא דסמכינן אקפילא דוקא בדאיכא ס' ואפ"ה לא שרי עד שיטעמנו קפילא אבל קפילא בלא ס' או ס' בלא קפילא לא והני מילי בדאיתא קפילא אבל מין במינו לא שייך ביה טעימה קפילא או אפי' מין בשאינו מינו וליכא קפילא א"צ לחזור אחריו ואי אית ביה ס' שרי והרמב"ן חילק היכא שמכירין האיסור ולא נתערב ממנו אלא צירו וטעמו כיון שמן הדין לא היה לנו לשער אלא בטעמו אלא שאין אנו יודעים כמה הוא בהא סמכינן אקפילא אע"פ שאין ס' כנגד גוף האיסור אבל בשגוף האיסור נתערב וצריכין לבטלו אז לא סמכינן אקפילא בבציר מס' אבל בס' מיהא שרי וא"צ לחזור אחר קפילא כלל. ור"י פירש דבכל ענין סמכינן אקפילא אפי' בבציר מס' ובס' א"צ קפילא כלל אפי' אם הוא לפנינו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל בין אם נתערב איסור בהיתר מין במינו כגון חלב לתוך שומן בין מין בשאינו מינו כגון חלב לתוך גריסין שיעורו בס' ומיהו פירש ר"ת דמין במינו כיון שאינו נותן בו טעם מן התורה בטל ברוב אלא שחכמים הצריכו ס' ושלא במינו אסור מן התורה עד ס' אלא שאין לוקין עליו עד שיהא בו כל כך מן האיסור עד שיהא בתוך כל ד' ביצים מן ההיתר כזית מן האיסור ואז חייב על כל כזית וכזית ממנו ונפקא מינה אם נתערב מין במינו ונשפך בעניין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו אם נתבאר שהיה רובו היתר מותר דספיקא דרבנן תולין להקל ואם לא נתבאר שרובו היה היתר אסור ואם נתערב בשאינו מינו ונשפך אסור דספיקא דאורייתא לחומרא וכתב הרשב"א שאם נתערב במינו ובשאינו מינו ונשפך רואים את שאינו מינו כאילו אינו ותולין לומר שמינו היה רוב ונתבטל כי היכי דאמרינן רואין את מינו כאילו אינו להקל ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו למאן דאית ליה מין במינו לא בטיל וה"מ שאינו לפנינו כגון שנשפך אבל אם הוא לפנינו אלא שאינו בקי לשערו אפי' מדרבנן אין תולין להקל הלכך כחל אע"פ שהוא דרבנן צריך ס' כנגד כולו ורש"י פירש דמין במינו לא בטיל כלל אפי' באלף ומין בשאינו מינו אינו אלא דרבנן ולדידיה תולין להקל מספק במין בשאינו מינו וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לסברת ר"ת ולא מיבעיא איסור שנתערב בהיתר ונימוח בתוכו שצריך ס' לבטלו אלא אפי' מכירו והוא שלם וזרקו צריך ס' כנגד כל איסור שאין אנו יודעין כמה יצא ממנו לפיכך המבשל בקדירת איסור שהיא בת יומא או תוחב כף של איסור בהיתר וכי האי גוונא בבשר בחלב צריך ס' נגד כל הקדרה וכנגד כל מה שתחב מהכף שאין אנו יודעין כמה בלעו לא שנא הן של חרס או עץ או מתכת וה"ר פרץ החמיר בכף של מתכת להצריך ס' כנגד כולו אפי' לא הכניסו כולו משום דחם מקצתו חם כולו ומיהו אם בשל איסור בקדרת היתר לא אמרינן שגוף הקדרה תצטרף לבטל האיסור דלהחמיר אמרינן הכי ולא להקל ואין משערינן אלא במה שבתוכה ואם ידוע כמה הוא האיסור כגון כף חדשה שניער בה כזית חלב ואח"כ ביומו ניער בה קדרה של בשר א"צ אלא ס' לבטל הכזית שבלע אבל כף ישנה שניער בה כמה פעמים אין יודעין כמה בלע ומשערין בכולה: כחצי זית של איסור נתערב להיתר צריך ס' חצאי זית היתר לבטלו: ביצה שיש בה אפרוח או טיפת דם שנתבשלה עם אחרות צריך ס' ואחד לבטלו לפי שיש ביצות גדולות וקטנות לפיכך הוסיפו ביצה אחת להשוות מדתו ולפיכך אם נתערבה בתבשיל בטלה בס' כמו שאר איסורין ואם נתערבה ביבש זה יתבאר לקמן בע"ה: כחל מתבטל בנ"ט ולמעלה כתבתיו בהלכות כחל: וכל שאר איסורין בין של תורה בין של דבריהם צריכות ס' לבטלם חוץ מחמץ בפסח כאשר בארתיו בספר א"ח ויין נסך כאשר יתבאר בע"ה: וחוץ מטבל וערלה ותרומה שאין לנו עתה עסק בהן. כל שיש ס' כנגד האיסור מבטלין אותו אפי' אין הס' כולו היתר כגון קדרה שיש בה נ"ט זיתים של היתר ונפלו בה ב' זיתים א' של דם ואחד של חלב כל אחד מצטרף עם הנ"ט של היתר לבטל חברו וכן ל' זיתים של היתר שנפל בהן כזית דם ול' זיתים אחרים של היתר שנפל בהן כזית חלב ונתערבו אלו התערובות בשוגג מותרין וכן ג' מיני איסורין של יבש שנתערבו זה בזה כזית מכל א' כל שני מינים רבים על הג' ומבטלין אותו ופטורים על שלשתן:

בית יוסף יורה דעה סימן צח

א אמר רבי יוחנן כל איסורין שבתורה בששים. בפרק גיד הנשה (צח.) ובסמוך יתבאר:

אמר רבא אמור רבנן בטעמא וכו'. שם (צז.) אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים הילכך מין בשאינו מינו דהיתרא בטעמא דאיסורא בקפילא מין במינו דליכא למיקם אטעמא אי נמי מין בשאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא בששים וסיום המאמר כתב רבינו בסמוך מין שנתערב במינו דליכא למיקם אטעמא ומין בשאינו מינו וליכא קפילא בששים אלא שהפסיק באמצע המאמר לבאר ענינו של קפילא:

כתב הרשב"א ואין צריך שיהא אומן בכך אלא אפילו סתם בני אדם וכו'. בת"ה הארוך (ב"ד ש"א טז סוף ע"א) הביא ראיה מדאמרינן בגמרא (חולין צז.) בשלמא תרומה טעים לה כהן ולא קאמר טעים לה כהן קפילא ועוד מדאמר רבא אמור רבנן בטעמא אמור רבנן בקפילא מדמחלק טעמא וקפילא לשנים שמע מינה טעמא הוי טעם הנרגש לכל בני אדם ולא אמרו קפילא ארמאה אלא משום דילמא גוי בעלמא משקר אבל קפילא לא מרע נפשיה וכיון שכן אי קפילא הוא אפילו יודע שלענין איסור והיתר שואלין אותו סומכין עליו ואי מסיח לפי תומו אפילו שאר בני אדם נמי ויש מחמירין דלא סמכינן אלא אקפילא ובמסיח לפי תומו ויש לחוש לדבריהם עכ"ל: והרא"ש (פ' גיד הנשה סי' כה) כתב ליטעמיה קפילא ארמאה פירוש נחתום גוי ושמע מינה דמותר לסמוך עליו לפי תומו ולא יודיעוהו שצריך לו לדבר איסור והיתר עכ"ל וזה שכתב רבינו וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל שצריך שלא ידע שסומכין עליו וכו', כלומר אין מפורש בדברי הרא"ש שהוא סובר כדברי המחמירין אלא לענין שצריך שיהא מסיח לפי תומו אבל לענין אי בעי קפילא בדוקא אין בדבריו הכרע: והתוס' (ד"ה סמכינן) כתבו אהא דאמר רבא סמכינן אקפילא אף על גב דגוי הוא כיון דקפילא הוא לא משקר שלא יפסיד אומנותו ע"כ. נראה מדבריהם דבאינו מסיח לפי תומו מיירי וכן דעת הר"ן (לד סוע"א) שכתב ומדאמרינן סמכינן אקפילא משמע דקפילא דוקא הא גוי דליתיה קפילא לא סמכינן עליה משום דגוי משקר אבל כל היכא דהוי קפילא לא מרע נפשיה וכיון דמשום דלא מרע נפשיה הוא לאו דוקא במסיח לפי תומו וכמו שכתב רש"י כאן דכל שכן דלא מרע נפשיה אם הוא יודע שיש קפידא בדבר ובישראל לא שנא קפילא ולא שנא לאו קפילא סמכינן עליה והיינו דאמרינן בגמרא דטעים לה כהן אלמא בכל כהן סגי ואף על גב דלאו קפילא הוא עכ"ל: ומדברי הרמב"ם נראה דעל כל גוי סומכין אף על גב שאינו קפילא שכתב בפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות (ה"ל) ואם היה בשר בחלב או יין נסך וכו' טועם אותם הגוי וסומכין על פיו אם אמר אין בו טעם או שאמר יש בו טעם ומטעם רע הוא והרי פגמו הכל מותר והוא שלא יהיה סופו להשביח כמו שאמרנו ע"כ. הרי שלא הזכיר נחתום אלא גוי סתם ונראה שהוא סובר דקפילא דקאמר תלמודא לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט או שכל הבא לטעום קרוי קפילא על שם מה שהוא עושה באותה שעה שהטעימה מלאכת נחתום היא ונראה עוד שאינו מצריך שיהא מסיח לפי תומו דאם כן היה לו לכתוב כן בפירוש ועוד דלישנא דסומכין על פיו משמע שאף על פי שהוא יודע שאיסור תלוי בדבר סומכין עליו. ונראה לי שמאחר שהרמב"ם מיקל בדבר יש לסמוך על סברת התוספות והרשב"א והר"ן דלא מצרכי בקפילא שיהא מסיח לפי תומו ובנכרי דלאו קפילא סמכינן ארמב"ם והרשב"א דשרו ביה והרא"ש לא אשכחן דפליג ומיהו נראה שצריך שיהיה מסיח לפי תומו כיון דלאו קפילא הוא:

ופרש"י הא דסמכינן אקפילא דוקא בדאיכא ששים וכו' עד ואי אית ביה ששים שרי. כן משמע ממה שפירש (חולין צח. ד"ה בס') אהא דכל איסורין שבתורה בששים וכתב עליו הר"ן (לד. ד"ה ומין במינו) דלא מחוור דמדאמרינן סמכינן אקפילא משמע דלקולא סמכינן עליה ולפי דבריו אינו בא אלא לאסור דהא כל היכא דאיכא ששים אי ליכא קפילא ודאי שרי וגם הרא"ש (פ"ז סי' כט) כתב על דברי רש"י לישנא דסמכינן אקפילא לא משמע כן דאם היה בו ששים מאי רבותא דסמכינן עליה אלא משמע דסמכינן אטעימה דידיה אפילו בפחות מששים וסתמא אמרינן בכל התלמוד דכל איסורין שבתורה בששים ואין צריך לחזר אחר דבר אחר להתירו כשיש בו ששים וכן משמע לעיל דאמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בששים וכו' משמע דלא הוזכר ששים אלא היכא דליכא למיקם אטעמא אבל היכא דאיכא למיקם אטעמא לא מצרכינן ששים ואי לא יהיב טעמא שריא ליה אפילו בפחות מששים וכן דעת התוס' (צט. ד"ה אלא במאי) ע"כ. ונראה מדבריו שכתב שם עוד דהא דקאמר דאם יש בו ששים אין צריך לחזר אחר דבר אחר להתירו היינו לומר דמסתמא סמכינן דלא יהיב טעמא יותר מששים הא אם טעמו ואשכח ביה טעמא אפילו יש בו מאה או יותר אסור דטעמא לא בטיל וכן הסכימו הרשב"א (בתה"א ב"ד ש"א טז.) והר"ן ז"ל (שם): ומ"ש רבינו בשם הרמב"ן ז"ל (חולין צח. ד"ה כל איסורין שבתורה) כן דעת הרשב"א (תוה"א ב"ד ש"א טז.) והר"ן ז"ל (שם) ונראה מדברי הר"ן שאף על פי שנתערב ונמחה קצת מגוף האיסור אם אין אנו יודעים שיעור מה נמחה ממנו סמכינן אקפילא אפילו בבציר מששים שמאחר שאנו משערין בכל האיסור משום דלא ידעינן כמה אתמחי מיניה כי איכא קפילא ואמר לן שאין בה טעם בשר סמכינן עליה דמאי דאתמחי מיניה בטל בששים: ודע שיש בדברי הרמב"ן שכתב רבינו טעות סופר וצריך למחוק תיבת לפי ולכתוב במקומו אלא וכן מצאתי בספר מדוייק: ומדברי הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות נראה דכל מין בשאינו מינו דאפשר למיקם אטעמא לא שריא אלא ע"י קפילא אי אמר דאית ביה טעמא אע"ג דאית ביה טפי מששים אסור ואי אמר דלית ביה טעמא אף על פי שהוא פחות מששים שרי ולא אמרו לשער בששים אלא היכא דלא אפשר למיקם אטעמא כגון שנתערב עם מינו לבד או עם מינו ושאינו מינו דלא אפשר למיקם אטעמא מפני מינו המעורב שם או שנתערב עם שאינו מינו לבד ואין שם גוי לטועמו שהרי כתב (שם הלכה א - ו, יג, יז, כב) דבר איסור שנתערב בדבר מותר מין בשאינו מינו בנותן טעם ומין במינו שאי אפשר לעמוד על טעמו בטל ברוב. כיצד חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין ונימוח הכל טועמין הגריסין אם לא נמצא בהם טעם חלב הרי אלו מותרים ואם נמצא בהם טעם חלב והיה בהם ממשו הרי אלו אסורין מן התורה נמצא בהן טעמו ולא היה בהם ממשו הרי אלו אסורין מדברי סופרים כיצד הוא ממשו כגון שהיה מן החלב כזית בכל שלש ביצים מן התערובות [וכו']. נפל חלב הכליות לחלב האליה ונימוח הכל אם היה חלב האליה כשנים בחלב הכליות הרי הכל מותר מן התורה אבל מדברי סופרים הכל אסור עד שיאבד דבר האסור מעוצם מיעוטו ולא יהיה דבר חשוב שעינו עומדת. ובכמה יתערב דבר האסור ויאבד בעוצם מיעוטו כשיעור שנתנו בו חכמים יש דבר ששיעורו בששים ויש ששיעורו במאה ויש ששיעורו במאתים נמצאת למד שכל איסורין שבתורה שנתערבו במאכל המותר מין בשאינו מינו בנותן טעם מין במינו שאי אפשר לעמוד על הטעם שיעורו בששים או במאה או במאתים חוץ מיין נסך מפני חומרת עבודה זרה וחוץ מטבל שהרי אפשר לתקנו ומפני זה אוסרים במינן בכל שהן ושלא במינן בנותן טעם כשאר כל האיסורין. ואלו הן השיעורין שנתנו חכמים התרומה ותרומת מעשר והחלה והביכורים עולים באחד ומאה וכו'. שאר איסורין שבתורה כולן כגון בשר שקצים ורמשים וחלב ודם וכיוצא בהם שיעורן בששים כיצד כזית חלב כליות שנפל לתוך ששים כזית מחלב האליה הכל מותר נפל לפחות מששים הכל אסור מין במינו ודבר אחר שנתערבו כגון קדרה שהיה בה חלב אליה וגריסין ונפל לתוכה חלב הכליות ונמחה הכל ונעשה גוף אחד רואין את חלב האליה ואת הגריסין כאילו הם גוף אחד ומשערין חלב הכליות בגריסין ובאליה אם היה אחד מששים מותר שהרי אי אפשר כאן לעמוד על הטעם עכ"ל. הרי שלא הזכיר שיעור ששים כלל במין בשאינו מינו דאפשר למיקם אטעמא וכן נראה עוד מדבריו בפרק ט' (ה"ט) גבי חלב שנפל לתוך קדרה של בשר ונראה שהוא מפרש דמאי דאמר רבא אי נמי מין בשאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא בששים לאו דליתיה לקפילא קמן בלחוד קאמר אלא אפילו היכא דאיתיה קמן וכמאן דליתיה דמי דטעימה דידיה אינה מוציאה אותנו מידי ספק כגון שנתערב מין במינו ודבר אחר הילכך משערינן ליה בששים אבל כל היכא דאפשר למיקם אטעמא כגון שהוא מין בשאינו מינו לית ליה שריותא אלא על ידי קפילא אי מצית לאשכוחי דשיעורי חכמים לא הוזכרו אלא היכא דאי אפשר ואף על פי שלא הזכיר כאן טעימת קפילא הזכירו לקמן באותו פרק (פט"ו הכ"ט - ל) אצל נותן טעם לפגם או לשבח, וזה לשונו ומי יטעום את התערובות אם היה בשר בחלב או יין נסך וכו' טועם אותם הנכרי וסומכין על פיו וכו', ואם אין שם נכרי לטעום משערין אותו בשיעורו בששים או במאה או במאתים:

ב בין אם נתערב איסור בהיתר מין במינו כגון חלב לתוך שומן וכו'. בסמוך יתבאר שמ"ש מין במינו הוא לדעת ר"ת ושלא כדברי רש"י שפסק דמין במינו אפילו באלף לא בטיל ומה שכתב דמין בשאינו מינו בששים כבר נתבאר בסמוך שכן הוא דעת הפוסקים וכבר כתבתי דעתו של הרמב"ם בזה:

ומיהו פר"ת דמין במינו כיון שאינו נ"ט מן התורה בטל ברוב אלא שחכמים הצריכו ששים ושלא במינו אסור מן התורה עד ששים אלא שאין לוקין עליו וכו' ורש"י פירש דמין במינו לא בטיל כלל אפילו באלף ומין בשאינו מינו אינו אלא דרבנן. בפרק כל הבשר (קט.) בסוף שמעתתא דטיפת חלב שנפלה לתוך חתיכה פסק רש"י (ד"ה ותו לא מידי) דהלכה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל והביא ראיות לדבריו והתוס' בפרק גיד הנשה (צז. ד"ה אמר רבא) סתרו דבריו והעלו דלית הלכתא כר' יהודה וכן פסק שם הר"ן (לד ריש ע"ב) ובפרק בתרא דע"ז (עג:) גרסינן רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם ורבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך ופסק הרא"ש (ע"ז פ"ה סי' כט) כר' יוחנן וריש לקיש ואף על פי שהרי"ף (ע"ז לו:) פסק כרב ושמואל כבר כתבו הרא"ש (שם בסוף הסימן) והר"ן (שם סוד"ה חוץ מטבל) שחזר בו וציוה לתקן דהלכה כר' יוחנן וריש לקיש וכן פסק הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות (ה"ו) וכתבתי לשונו בסימן זה וכן פסק הרשב"א בת"ה (ב"ד ש"א טז.) וכתב הריב"ש בתשובה סימן (תמ"ט) [שמ"ט] שכך הסכימו כל האחרונים וכתב הר"ן בפרק גיד הנשה (לה: סוף דיבור ראשון) מין במינו אפילו נתערב גופו מדאורייתא ברובא בטיל וכדאמר רבא בפרק התערובת (זבחים עט.) אמור רבנן ברובא ופרישנא התם במינו ברובא והני מילי מדאורייתא אבל מדרבנן בין שנתערב גופו ונבלל בין שאין שם אלא פליטתו בששים כדאמרינן לעיל (בפירקין צז:) מין במינו אי נמי מין בשאינו מינו בששים מיהו כי בעינן ששים במין במינו הני מילי בדברים הנבללים אבל יבש ביבש אפילו מדרבנן חד בתרי בטיל עכ"ל:

ומ"ש עוד רבינו ושלא במינו אסור מן התורה עד ששים וכו'. בפ' ג"ה (צח.) גרסינן אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יהושע בן לוי כל איסורים שבתורה בששים ורב אסי אמר רבי יהושע בן לוי כל איסורין שבתורה במאה ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה [וכו'] ומי ילפינן מיניה והתניא זהו היתר הבא מכלל איסור זהו למעוטי מאי לאו למעוטי כל איסורין שבתורה אמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור קא משמע לן דהכא שרי וליגמר מיניה גלי רחמנא גבי חטאת (ויקרא ו, כ) יקדש להיות כמוה ומאי חזית דגמרת מהך ליגמר מהא חידוש הוא ומחידוש לא גמרינן אי הכי ששים נמי לא ליגמר דחידוש הוא ופרקינן אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל. וכתב הר"ן (לה: דיבור ראשון) דהא מילתא כולה דגמרינן מזרוע בשלה אסמכתא בעלמא הוא דהא מדאורייתא ברובא בטיל והיינו טעמא משום דמזרוע בשלה ליכא למיגמר וכו', עד דלא פלוג רבנן: ופרש"י לטעם כעיקר, נותן טעם קים לן דאסור בקדשים כעיקר ממשו של איסור. וכתב רש"י עוד דמדקאמר רבא דבקדשים אסור משמע דלית ליה טעם כעיקר בחולין אלא מדרבנן וכדמפרש ואזיל דמדאורייתא ברובא בטיל והכי נמי שמעינן לר' יוחנן דאמר בפרק בתרא דע"ז (סז:) כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו והא דילפינן בפסחים (מד.) משרת ליתן טעם כעיקר ס"ל לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא ולאו מילף הוא דהוי להו נזיר וגיעולי גוים שני כתובים הבאים כאחד אי נמי גיעולי גוים חידוש הוא כדאמרינן התם ומשרת להיתר מצטרף לאיסור. והתוספות (צח: ד"ה רבא אמר) הקשו על דברי רש"י ולפיכך פירשו הם בענין אחר והאריכו הרבה בענין זה בפרק גיד הנשה (שם) ובפרק בתרא דע"ז (סז. ד"ה אר"י) והזכירו דברים אלו הרא"ש (פ"ז סי' לא) והר"ן (לה:) והרשב"א בת"ה (ב"ד ש"א יא.): וז"ל הרא"ש בפרק גיד הנשה (שם) ופירש ר"ת דטעם כעיקר במין בשאינו דאורייתא דכיון שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך כולו להיות איסור ולוקין עליו בכזית כאילו היה כולו איסור. וההיא דר' יוחנן דכל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו מיירי במין במינו וטעמו וממשו דקאמר דלוקין היינו כשהאיסור בעין ומכירו. טעמו ולא ממשו אסור מדרבנן ואין לוקין עליו והוא הדין אם היה האיסור ממש בעין אלא שאין ניכר אין לוקין עליו כי הוא בטל ברוב אלא הא קא משמע לן דאפילו הכי אסור מדרבנן והא דנקט מין במינו בטעמא אף על גב דלא יהיב טעמא זה בזה משום דבעי למימר טעמו ולא ממשו אסור ועד היכן הוא אסור בכדי דיהיב טעמו מין בשאינו מינו. ורבינו חיים פירש דאיירי שפיר במין בשאינו מינו וטעמו וממשו קרי כשיש כזית בכדי אכילת פרס דאז הוי כמו ממשו של איסור כיון דיש כל כך [מן האיסור וכו'] והאוכל ממנו כזית לוקה כדחזינן (חלה פ"ג מ"ז, ועיין זבחים עח.) בעיסת אורז דבכזית ממנה יוצא ידי חובתו אף להקל וטעמו ולא ממשו היינו היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס ואף על פי שנתן האיסור טעם בהיתר אין לוקין עליו ובהך דשמעתין יש לפרש טעם כעיקר טעם ממש דבאיל שרי [וכו'] ובשאר קדשים אסור והוא הדין נמי בחולין מקרא דמשרת והא דנקט קדשים משום דבקדשים איירי והשתא לפסק רבינו תם אם נשפך הרוטב ואין ידוע אם היה בו ששים הוי ספיקא דאורייתא ואסרינן ליה ולפסק רש"י הוי ספיקא דרבנן ושרי ע"כ. ואף על פי שבשם רבינו חיים כתב הרא"ש הא דטעמו וממשו קרי ליש בו כזית בכדי אכילת פרס והאוכל ממנו כזית לוקה ולא נמנע רבינו מלכתבו בשם ר"ת משום דמשמע דלענין דינא לא פליגי ר"ת ורבינו חיים: וכתב הרשב"א (תוה"א שם) שדעת הרמב"ן (חולין צח: ד"ה אלא לטעם כעיקר) כפרש"י וכן דעת הר"ן ז"ל (לה: סוף דיבור ראשון) והרשב"א כתב (תוה"א שם ע"ב) שהראב"ד סובר כר"ת דטעם כעיקר דאורייתא מין בשאינו מינו ושכן דעת הרב בעל הלכות (גדולות קלב ע"ג) ובסוף דבריו כתב לענין פסק הלכה אנו על מי נסמוך בואו ונסמוך על דברי ר"ת ור"י ז"ל ובעל ההלכות והראב"ד שרבים הם ואמרו להחמיר בשל תורה עכ"ל. וז"ל בת"ה הקצר (ב"ד ש"א ז.) מין בשאינו מינו אם יש כזית מן האיסור בכדי אכילת פרס אסור ולוקין עליו וזהו שקראוהו חכמים טעמו וממשו פחות מכאן אסור דבר תורה עד שיתבטל במיעוטו בששים אלא שאין לוקין עליו ככל חצי שיעור שהוא אסור דבר תורה וזהו שקראוהו טעמו ולא ממשו ע"כ. ומ"ש רבינו ירוחם (נט"ו אות כט דף קלח ע"ד) דהרשב"א כרש"י [ס"ל] לא דק דכר"ת סבירא ליה: והרמב"ם כתב בפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות (ה"ב - ג) חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין ונימוח הכל טועמין את הגריסין אם לא נמצא בהם טעם חלב הרי אלו מותרים ואם נמצא בהם טעם חלב והיה בהם ממשו הרי אלו אסורין מן התורה נמצא בהם טעמו ולא היה בהם ממשו הרי אלו אסורין מדברי סופרים כיצד הוא ממשו כגון שהיה מן החלב כזית בכל שלש ביצים מן התערובת אם אכל מן הגריסין האלו כשלש ביצים הואיל ויש בהם כזית מן החלב לוקה שהרי טעם האיסור וממשו קיים אבל פחות משלש ביצים מכין אותו מכת מרדות מדבריהם וכן אם לא היה בתערובת כזית בכל שלש ביצים אף על פי שיש בהם טעם חלב ואכל כל הקדרה אינו לוקה אלא מכת מרדות עכ"ל. ונראה דלא אתי כר"ת דהא אף על פי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס מיתסר לר"ת מדאורייתא כל זמן שאין בו ששים וביש בו כזית בכדי אכילת פרס נמי לר"ת מיחייב על אכילת כזית ולהרמב"ם לא מיחייב עד שאוכל כשלש ביצים אבל כרש"י אתי שפיר דאף על גבי דסבר רש"י דלית ליה לרבא טעם כעיקר בחולין הני מילי כשאין שם אלא טעמו של איסור בלבד ולא ממשו אבל כשיש שם טעמו וממשו דהיינו כי אית ביה כזית בכדי אכילת פרס פשיטא דמדאורייתא אסור ומילקי לקי עליה כדא"ר יוחנן (ע"ז סז.) כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס ומינה נשמע דטעמו ולא ממשו דאין לוקין עליו היינו אין בו כזית בכדי אכילת פרס ובההוא קאמר דלית ליה לרבא טעם כעיקר בחולין מדאורייתא ואפילו נתערב שם גופו של איסור: אבל הר"ן כתב בפרק גיד הנשה (לה: סוף דיבור ראשון) מין בשאינו מינו כל היכא שנתערב גופו ויהיב טעמא אפילו באלף אסור מדאורייתא כדאמר רבא בפרק התערובת (זבחים עט.) מין בשאינו מינו בטעמא ובודאי מדאורייתא קאמר דומיא דמאי דקאמר מין במינו ברובא ושמע מינה דמין שנתערב בשאינו מינו בגופא ובטעמא אפילו באלף אסור מדאורייתא ואי איכא כזית בכדי אכילת פרס לוקה ואי ליכא כזית בכדי אכילת פרס אסור מדאורייתא מיהו אין לוקין עליו ואי לא יהיב טעמא שיעורא בששים והיכא שנתערב בדבר טעמו ולא ממשו היינו טעם כעיקר שלפי שיטת ר"ת הוא מדאורייתא ולפי שיטת רש"י מדרבנן עכ"ל. משמע מדבריו דהא דאמר רבי יוחנן כל שטעמו וממשו וכו' וטעמו ולא ממשו אסור וכו' אינו ענין למחלוקתן של רש"י ור"י ור"ת כלל דבנתערב גופו של איסור מיירי ר' יוחנן וקאמר דטעמו ולא ממשו אסור מדאורייתא אלא שאין לוקין עליו ותמיהני שהרי רש"י כתב (חולין צח: ד"ה לטעם כעיקר) רבא לית ליה טעם כעיקר בחולין אלא מדרבנן והכי נמי שמעינן לר' יוחנן כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו וגם התוס' כתבו ליישב דברי ר' יוחנן עם מה שהם סוברים דטעם כעיקר דאורייתא ולפי דברי הר"ן ז"ל ההיא דרבי יוחנן אינה ענין לפלוגתא דרש"י ותוספות ולא דמו אלא כי אוכלא לדנא (סנהדרין כח:) ואילו למה שכתבתי דלא שנא בין נתערב טעמו של איסור בלבד לנתערב טעמו וגופו ואין בו כזית בכדי אכילת פרס אתי שפיר: והרשב"א כתב בחדושיו (חולין צח: ד"ה אמר רבא) ובת"ה (ב"ד ש"א י.) ופירוש טעם כעיקר כגון שלא נתערב שם גופו של איסור אלא טעמו בלבד וכדתניא (פסחים מד.) משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין ואי נמי יש בו יין [אלא] שאבד במיעוטו כגון שנפלה טיפת יין בתוך מים ואין בו מראה יין שאבד ממשו מחמת מיעוטו וכגון בשר שנפל לתוך יורה של חלב ונתן הבשר טעם בחלב והחלב בבשר וכדאמרינן בפרק אלו עוברים (פסחים מד:) בשר בחלב לאו טעמא [בעלמא] הוא ואסור ובפרק כל הבשר (חולין קח.) גבי טיפת חלב שנפלה על חתיכה אמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא ומצאתי לרבותינו בעלי התוס' ז"ל דמשום איסור החלב קרי לבשר בחלב טעמו ולא ממשו דבחלב אין יכול להיות בו ממשו של (דבר) [בשר] אלא טעמו ואף על פי כן אסור אבל בבשר אפשר להיות ממשו של חלב שגוף החלב נבלע הוא בתוך הבשר וכן גיעולי גוים שאין שם אלא טעם האיסור שנבלע בכלי ולא ממשו וכן פרש"י טעמו ולא ממשו שנזכר בתלמוד עכ"ל, נראה מדבריו שאף על פי שנתערב שם גופו של איסור כל שנמחה ואין ממשו נמצא כגון יין שאבד ממשו מחמת מיעוטו קרי ליה לא נתערב שם גופו של איסור אלא טעמו בלבד ואפשר שלזה נתכוין הר"ן ז"ל אבל לא משמע כן מדבריו ז"ל שם: ומ"ש הרשב"א שכן פרש"י טעמו ולא ממשו אעיקרא דמילתא קאי ולא למה שכתב בשם התוספות שהרי במאי דאמרינן בפרק אלו עוברין בשר בחלב לאו טעמא הוא ואסור פירש (רש"י שם מד: ד"ה בשר בחלב) בשר שנתבשל בחלב והבשר בעיניה אלא שטעם החלב נבלע בו ואהא דאמר רבי יוחנן בפרק בתרא דע"ז (סז:) טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו פירש (רש"י שם ד"ה טעמו) כגון חלב שנפל לקדרה או חלב [שנפל] נימוח שאין ממשו בעין:

ומ"ש רבינו עד שיהא בתוך כל ארבע ביצים מן ההיתר כזית מן האיסור. זהו שיעור אכילת פרס לדעת קצת פוסקים ולדעת הרמב"ם (מאכ"א פט"ו ה"ג) הוא כדי שלש ביצים וכבר כתבתי טעם מחלוקתם בטור אורח חיים סימן תרי"ב (שיז. ד"ה ומה שכתב ששיעור):

ונפקא מינה אם נתערב מין במינו ונשפך וכו' אם נתבאר שהיה רובו היתר מותר דספיקא דרבנן תולין להקל. כ"כ הרשב"א בת"ה (ב"ד ש"א יא:) ופשוט הוא. וכתב בארחות חיים (הל' איסורי מאכלות אות יד ד"ה הרביעי) בשם ה"ר פרץ אבל אם היו לפנינו ואין אנו יודעים לשער אותם לא אמרינן ספיקא לקולא:

ומ"ש ואם נתערב בשאינו מינו ונשפך אסור וכו'. כבר כתבתי כן בשם הרא"ש וכן כתב הרשב"א (שם) ופשוט הוא לדעת ר"ת:

וכתב הרשב"א שאם נתערב במינו ושאינו מינו ונשפך וכו' ותולין לומר שמינו היה רוב ונתבטל (בקצר שם ז:). לשון זה שכתב רבינו בשם הרשב"א אינו מכוון שנראה ממנו שאף על פי שלא ידענו אם הרוב היה ממינו או ממין שאינו מינו תולין להקל ואומרים שממינו היה הרוב ואי אפשר לומר כך דאם כן ספיקא הוא והוי לן למיתלי לחומרא ועוד דאם כן מאי מייתי מדאמרינן רואין את מינו כאילו אינו וכו', דהתם בשאנו יודעים בודאי שאינו מינו רבה עליו דוקא הוא. הילכך על כרחך לא איירי הרשב"א אלא בשידוע שמינו הוה רוב אלא דסלקא דעתך אמינא דכיון שהוא גם כן מעורב עם שאינו מינו לא ליבטל קא משמע לן רואין את שאינו מינו כאילו אינו כי היכי דלמאן דאמר (חולין ק:) מין במינו לא בטיל אמרינן רואין את מינו כאילו אינו וכו'. וכן פשוט בלשון הרשב"א (בארוך שם יא ע"ג) שכתב יראה לי שאם נפל לתוך מינו ושאינו מינו הולכין בו להקל כל זמן שנתברר לנו שרבה היתר שהוא מינו עליו דהא קיימא לן במין במינו ושאינו מינו רואין את מינו כמי שאינו להקל והשאר שאינו מינו רבה עליו ומבטלו והוא הדין והוא הטעם כאן דאמרינן רואין את שאינו מינו כמי שאינו והשאר מינו רבה עליו ומבטלו:

ג ומ"ש וה"מ שאינו לפנינו כגון שנשפך אבל אם הוא לפנינו וכו'. גם זה מדברי הרשב"א בת"ה (קצר ב"ד ש"א ז:) וכ"כ סמ"ג (לאוין קמ קמא נב ריש ע"ג) ופשוט הוא דלא קאי למאי דסמיך ליה בלחוד דהיינו נתערב במינו ושאינו מינו אלא גם ארישא דנתערב במינו ונשפך דתלינן נמי לקולא. וגם פה לא כיון רבינו יפה במה שכתב הילכך כחל דאדרבה מכחל יליף הרשב"א דין זה שכתב (ארוך שם) וז"ל ומכל מקום כשהיתר ואיסור לפנינו ואי אפשר לעמוד על שיעורו אף על פי שהוא מאיסורים של דבריהם אסור והולכין בו להחמיר שהרי כחל מדרבנן ואפילו הכי אמרינן (חולין צז:) דבדידיה משערינן משום דמאי דנפיק מיניה לא ידעינן עכ"ל. וכתב הר"ן (לה: סוף דיבור ראשון) טעמו של דבר משום דבדבר שאי אפשר לעמוד עליו אי אזלינן לקולא יהיו כל האיסורים בספר וכל אחד ישער במה שנראה בעיניו ולפיכך ראו חכמים להשוות מדותיהן אבל במה שאינו בא אלא באקראי בעלמא כגון אם נשפך הרוטב וכיוצא בדברים הללו אזלינן לקולא:

ורש"י פירש דמין במינו לא בטיל כלל וכו' (חולין קט. ד"ה ותו לא מידי). כבר כתבתי (לעיל קנד: ד"ה ומיהו פיר"ת) שרוב הפוסקים פסקו דלא כרש"י וכוותיהו נקטינן:

ומ"ש ומין בשאינו מינו אינו אלא דרבנן. כבר נתבאר וכתבתי שהרמב"ן והר"ן ז"ל סוברים כמותו בזה ושנ"ל שגם הרמב"ם ז"ל סובר כן ומכל מקום נראה דכר"ת נקטינן בהא לחומרא וכמ"ש הרשב"א (ארוך שם יא:):

ומ"ש וא"א ז"ל הסכים לסברת ר"ת. לענין מין במינו כבר כתבתי (שם) דבהדיא פסק כן בפ' בתרא דע"ז אך לענין מין בשאינו מינו לא מצאתי לו שהכריע בדבר: מצאתי כתוב (מרדכי פרק כ"ה סימן תש) דכבד ובשר שני מינים הם כדאמרינן (נדרים נד:) הנודר מן הבשר מותר בכבד. ובשר עוף ובשר בהמה שני מינים הם. וכתב עוד שם קיימא לן כרבא (ע"ז סו.) דבתר שמא אזלינן חמרא חדתא ועינבי שני מינים הם ושאור ועיסה שני מינים הם ואיל ושור ועז שלשה מינים הם וכן מיני דגים ועופות שחלוקות בשמן שני מינין הם אבל ביצים של עוף זה בביצים של עוף זה הם מין במינו וחלב ובשר שני מינים הם שומן של הלב ושל הדקין מיקרי חלב וחלב פרה ורחל מין אחד הוא ושומן של צלעות וחזה ואליה ושומן הירך בשר שמן הוא ומיקרי בשר ולא חלב וכבש ואיל מין במינו הוא מאור זרוע (ע"ז סי' רנג) עכ"ל. ואח"כ מצאתיו באגור (סי' אלף רסו):

ד ולא מיבעיא היכא שהאיסור נתערב בהיתר ונימוח בתוכו שצריך ששים לבטלו אלא אפילו מכירו והוא שלם וזרקו צריך ששים כנגד כל האיסור וכו'. בפרק גיד הנשה (צז:) אמרינן כחל בששים ואיבעיא לן כי משערינן בדידיה משערינן או במאי דנפק מיניה משערינן ומהדרינן פשיטא דבדידיה משערינן דאי במאי דנפק מיניה מנא ידעינן: [בדק הבית] וכתב בארחות חיים (הל' איסורי מאכלות אות יג) ובכל מה שהוא דומה לכחל כגון לב וכבד משערין במה דנפק מיניה לפי אומד הדעת ולא (בעינן) [משערין] בדידיה דדוקא בכחל משערין בדידיה משום דעשאוהו כחתיכת נבלה אבל בעל התרומה (סימן מח) כתב דבכולן משערין בדידיה דאי במאי דנפק מיניה לא ידעינן וכן דעת הרשב"א (תוה"א ב"ד ש"א א ע"ג ובקצר שם ע"א) וביאר עוד ואמר לא באיסורי תורה אמרו אלא אפילו באיסורים של דבריהם עכ"ל [ע"כ]:

ומ"ש לפיכך המבשל בקדרת איסור שהיא בת יומא או תוחב כף של איסור בהיתר וכי האי גוונא בבשר בחלב צריך ששים כנגד כל הקדרה וכו'. כ"כ הרשב"א בת"ה (שם) ואף על פי שכתב בשם הראב"ד ז"ל (תמים דעים סי' ז) שלא אמרו אלא באיסור שאינו חוזר להכשרו ככחל וכיוצא בו וכן בקדרה של חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם אבל בקדרה של מתכת וכף של עץ וכיוצא בו אין משערין בכולו אלא אומדין אומד יפה כמה יצא ממנו ומשערין בו כבר כתב דראשון נראה עיקר וכתב שכן דעת רבותינו הצרפתים וכן דעת הרמב"ן ז"ל (חולין צ"ז: ד"ה בדידיה) וגם מדברי הר"ן בפג"ה (לה. ד"ה וכחל עצמו) נראה שהוא נוטה לסברת התוס' דכיון דתלינן טעמא משום דלא ידעינן כמה נפק מיניה אפילו בדבר החוזר להכשרו משערין בכולו: כתב המרדכי פג"ה (סי' תרפ"ה) בשם ראבי"ה (חולין סי' אלף קא) היאך משערים ששים נגד כל הכלי האסור ממלאים כלי גדול מלא מים ויתן הקדרה האסורה תוך אותו כלי והמים היוצאים (הוא שיעלה) [הן הן שיעור] דופני הקדרה וישער בהיתר כנגד אותם המים:

ומ"ש לא שנא הן של חרס או עץ או מתכת וה"ר פרץ החמיר בכף של מתכת וכו'. כבר נתבאר בסימן צ"ד (ריש הסימן) ושם נתבאר גם כן כל דיני תחיבת כף בקדרה:

ומ"ש ומיהו אם בישל איסור בקדרת היתר לא אמרינן שגוף הקדרה תצטרף לבטל האיסור וכו'. יתבאר בסימן צ"ט (קנז:):

ה ומ"ש ואם ידוע כמה הוא האיסור כגון כף חדשה שניער בה כזית חלב וכו'. גם זה מדברי הרשב"א בת"ה (ארוך ב"ד ש"א א ע"ג) וז"ל היכא דניער בכף חדשה כזית חלב ואח"כ תחבה בבשר אין צריך אלא ששים כחלב הנבלע בה דהא ידעינן כמה הוי וכן הדין אם ניער כזית חלב בכף ישנה שאינה בת יומא אבל אם היתה ישנה ובת יומא יש לומר דחזר כל מה שבלוע בתוך הכף מבשר בחלב כחתיכת נבלה ובכולה משערינן דבמאי דנפק מינה לא ידעינן אבל הרמב"ן ז"ל (שם) כתב דמסתברא דלא אמרינן בבלוע חתיכה עצמה נעשית נבלה ואין משערינן בין בישנה בין בחדשה אלא במאי דבלעה לבד עכ"ל. והר"ן (שם) הביא גם כן שתי הסברות אלו ונראה שהוא נוטה לסברת הרמב"ן ז"ל ורבינו סתם דבריו כסברא ראשונה:

ו כחצי זית של איסור שנתערב בהיתר צריך ששים חצאי זיתים של היתר לבטלו. בפרק גיד הנשה (צח.) ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבישרא סבר מר בר רב אשי לשעוריה בתלתין פלגי זיתא אמר ליה אבוה לא אמינא לך לא תזלזל בשיעורי דרבנן ועוד הא א"ר יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה. ופירש"י בתלתין פלגי דזיתא. משום דלא היה כשיעור היה מזלזל בביטולו ולא בעי ששים: לא תזלזל בשיעורי דרבנן. כלומר אפילו במידי דלא מיתסר מדאורייתא לא תזלזל בשיעוריה ועוד הא מדאורייתא אסור דחצי שיעור אסור מן התורה:

ז ביצה שיש בה אפרוח או טיפת דם שנתבשלה עם אחרות צריך ששים ואחד לבטלה וכו'. כבר נתבאר בסימן פ"ו:

ואם נתערבה ביבש זה יתבאר לקמן. בסימן ק"י (קעא:):

ח כחל מתבטל בחמשים ותשעה ולמעלה כתבתיו בהלכות כחל. סימן צ':

ט כל שיש ששים כנגד האיסור מבטלין אותו אפילו אין הששים כולן היתר כגון קדרה שיש בה חמשים ותשעה זיתים של היתר וכו' וכן שלשה זיתים של היתר שנפל בהם כזית דם וכו'. כל זה נלמד מדתנן בפרק ב' דערלה (מ"ג) הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה כיצד וכו', וגם מדגרסינן בפ' התערובת (זבחים עח.) אמר רשב"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו שמע מינה איסורין מבטלים זה את זה וממקומות אלו הביא הרא"ש ראיה בתשובה (כלל כ' סימן ב') על (שלשים) [עשרים ותשעה] זיתים של היתר שנפל בהם כזית של חלב ובקדרה אחרת היו שלשים של היתר ונפל לתוכן זית של דם ונתערבו יחד אלו שתי תערובות וכתב דסברא הוא דכל איסור בטל כשאינו יכול ליתן טעם בהיתר וטעם דם וחלב אינו שוה הרי נתבטל טעם החלב בששים וטעם הדם בששים דמה לי איסור המבטל איסור ומה לי היתר המבטל איסור רק שיתבטל טעם האיסור ולא יהא לו עוד כח ליתן טעם בהיתר:

ומ"ש וכן שלשה מיני איסורין של יבש שנתערבו זה בזה וכו'. היינו ההוא דהפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור והא ודאי פשיטא דאסורים באכילה הם ולא בא ר' שמעון בן לקיש אלא לפטרן ממלקות ואם כן לא היה צריך רבינו לכתוב דין זה דהא לא נפקא לן מיניה מידי ולא כתבו אלא משום דמיניה ילפינן שני דינים הראשונים דנפקא לן מינייהו טובא ובהכי ניחא שאף על פי שהוא דין יבש ביבש כתבו כאן ולא כתבו בסימן ק"ט שהוא מקום דיני יבש ביבש: והרשב"א (בתשובה ח"א סימן רסב) כתב שדעת הראב"ד כן דדינא דמתניתין דהערלה מעלה את הכלאים וכו' בכל איסורים נמי איתיה אבל מרבותינו לא הודו לו ואמרו דראשון ראשון בטיל לאו דינא ולעולם טעמא לא בטיל ואפילו מין במינו שכל שנפל לבסוף איסור המצטרף לראשון והיה טעמו נרגש (בנימוקו במינו ושאינו) [בכמותו במין שאינו] מינו אף במין במינו חוזר ומצטרף ומה ששנינו הערלה וכלאי הכרם מעלין זה את זה היינו ששיעורן במאתים וכן בתרומה ששיעורה במאה וכשנפלה כאן סאה אחרת עדיין אין כאן נותן טעם הא אם חזר ונפל שם כל כך מן האיסור עד כדי שיחזור לנותן טעם דהיינו ששים אף הוא חוזר וניעור ויש לו ראיה מהגמרא דבני מערבא עכ"ל. ובסוף סימן צ"ט אכתוב עוד בזה (קנט: ד"ה איסור שנתבטל): ממ"ש רבינו בטא"ח סימן תנ"ב (קצז.) בשם הרא"ש משמע דאין במה שבתוך היורה או הקדרה ששים כנגדה וכן נראה ממה שכתב בטור זה סימן ק"ג וכ"כ בפירוש בסימן קכ"א (קצב:) וז"ל אם מגעיל בכלי של איסור צריך שלא יהא בן יומו כי המים נאסרים אם אין בהם שיעור ששים כנגד הכלי ואי אפשר שיהא בהם ששים כנגדו דבכוליה משערינן ואין שום כלי מחזיק שיעור ששים כנגדו ע"כ: גיד ושומנו אם הם אוסרין כתב רבינו בסימן ק': כתב הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות (הי"ז, יח) שומן גיד הנשה שנפל לקדרה של בשר משערין אותו בששים ואין שומן הגיד מן המנין ואף על פי ששומן גיד הנשה מדבריהם כמו שביארנו הואיל וגיד הנשה בריה בפני עצמה החמירו בו כאיסורי תורה אבל הכחל שנתבשל עם הבשר בששים וכחל מן המנין הואיל והכחל מדבריהם כמו שביארנו הקילו בשיעורו עכ"ל נראה מדבריו דבכל איסורים דרבנן לבד משומן גיד הנשה משערינן בששים והאיסור מן המנין וכבר כתבתי בסימן צ' (קמא: סוד"ה ומ"ש ואם בשלו בקדירה) שהרשב"א דחה טעמו וכתב שהרי איסורי סופרים גם הם צריכין ששים וכן נראה שהוא דעת כל הפוסקים שלא חלקו בין איסורי תורה לאיסורי סופרים בכך: חתיכה שיש בה חלב שנתבשלה בקדרה שיש בה ששים לבטל החלב היאך נוהגין בה כתב רבינו בסימן ק"ו: כתב הר"ן בפג"ה (לד: ד"ה א"ר חנינא) בשם הרא"ה (בדה"ב ב"ד ש"א ה:) דכשמשערין ברוטב משערין לכזית ביצה ומחצה של רוטב שכן שיעורו שאם יקרוש יעמוד על כזית והוא ז"ל כתב שאין דבריו נראין לו דכיון שאמרו בגמרא (חולין צז:) משערים ברוטב סתמא משמע דכמות שהוא משערים אותו וכדברי הר"ן כתב הרשב"א ז"ל (שם במשמרת הבית ו.) בשם בעל העיטור (ח"ב שער א') (יא):

שו"ע יורה דעה צח

סעיף א

איסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו, כגון חלב שנתערב בבשר, יטעמנו נכרי, אם אומר שאין בו טעם חלב או שאומר שיש בו טעם אלא שהוא פגום, מותר. והוא שלא יהא סופו להשביח. וצריך שלא ידע שסומכין עליו. ואם אין שם עובד כוכבים לטועמו, משערינן בס'. וכן אם הוא מין במינו, כיון דליכא למיקם אטעמא, משערים בס'. ( ואין נוהגים עכשיו לסמוך על עו"ג, ומשערין הכל בס') (באגור ותשובת מהר"מ פדואה סימן ע"ט ושאר אחרונים).

סעיף ב

אם נתערב מין במינו ונשפך, בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו, אם נודע שהיה רובו היתר, מותר. ואם לא נודע שהיה רובו היתר, אסור. הגה: ולענין מין במינו אזלינן בתר שמא, אם הוא שוה הוי מין במינו. אבל לא אזלינן בתר טעמא אם הוא שוה או לא (ב"י בשם האגור וכן הוא בהגהות ש"ד סי' ל"ט). אבל אם נתערב בשאינו מינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו, אפי' נודע שהיה רובו היתר, אסור. ואם נתערב במינו ובשאינו מינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו, ונודע שהיה רובו היתר ממינו, רואין את שאינו מינו כאלו אינו, והשאר, מינו רבה עליו ומבטלו.

סעיף ג

במה דברים אמורים, כשנשפך. אבל איסור שנתערב בהיתר, והוא לפנינו, ואי אפשר לעמוד על שיעורו, אף על פי שהוא מאיסורים של דבריהם, אסור.

סעיף ד

איסור שנתבשל עם היתר, אפילו מכירו והוא שלם וזרקו, צריך ששים כנגד כל האיסור, מפני שאין אנו יודעים כמה יצא ממנו. לפיכך המבשל בקדרת איסור שהיא בת יומא, או תחב כף של איסור בהיתר, צריך ס' כנגד כל הקדירה וכנגד כל מה שתחב מהכף, שאין אנו יודעין כמה בלעו, בין שהם של חרס או עץ או מתכת. הגה: ובלבד שבלעו ע"י רתיחת אש, שאז הבליעה הולכת בכל הכלי, אבל על ידי רתיחת מליחה אינו נבלע בכלי רק כדי קליפה, וא"צ לשער רק כדי קליפה (מרדכי פכ"ה ובארוך כלל כ"ד). וע"ל סימן ס"ט. ויש מי שמחמיר בכף של מתכת להצריך ס' כנגד כולו, אפילו לא הכניס אלא מקצת, משום דחם מקצתו חם כולו. הגה: ונוהגין כסברא ראשונה. וכל איסור שמבטלים בששים, אם מכירו צריך להסירו משם אף על גב דכבר נתבטל טעמו בששים. ולכן אם נפל חלב לתוך התבשיל ונתבטל טעמו בששים, צריך ליתן שם מים צוננים וטבע החלב להקפיא ולצוף למעלה על המים, ויסירנו משם, דמאחר דאפשר להסירו הוי כאילו מכירו וצריך להסירו משם (הגהות מרדכי בחולין ובארוך כלל כ"ג). איסור שנתבטל בקדירה והסירוהו משם, ונפל לקדירה אחרת, צריך לחזור ולבטלו בששים נגד כולו, וכן לעולם. אבל אם נפל לקדירה הראשונה ב' פעמים, אין צריך רק ששים (פעם) אחת כנגדו (בארוך כלל כ"ד דין ב') ועיין לעיל סימן צ"ד.

סעיף ה

אם ידוע כמה הוא האיסור, כגון כף חדשה או שאינה בת יומא שניער בה ובלעה כזית חלב, ואחר כך ניער בה קדרה של בשר, אין צריך אלא ס' לבטל הכזית שבלעה. (ולא אמרינן גבי כלי חתיכה נעשית נבילה, אפילו אם ניערו בו איסור) (ר"ן בשם הרמב"ן) אבל כף ישנה ובת יומא, משערין בכולה (דכל מה שבלע נעשית איסור, ולא ידעינן כמה בלע). (שם). ויש מי שאומר שגם בזו אין צריך אלא ס' לבטל הכזית שבלעה. הגה: והסברא ראשונה עיקר, כמו שנתבאר לעיל גבי טיפת חלב שנפלה על הקדירה. ויש שאינן מחלקין בין כף ישן לחדש, רק בין כלי חרס לשאר כלים (מרדכי פ' גיד הנשה) ואומרים דבכלי חרס דאי אפשר להפריד האיסור על ידי הגעלה אמרינן הכלי נעשה נבלה, אבל לא בשאר כלים, וטוב לחוש לחומרא וע"ל סימן צ"ב.

סעיף ו

כחצי זית של איסור שנתערב בהיתר, צריך ששים חצאי זיתי היתר לבטלו.

סעיף ז

ביצה שיש בה אפרוח או טפת דם שנתבשלה עם אחרות, צריך ששים ואחת לבטל פליטתה.

סעיף ח

כחל מתבטל בתשעה וחמשים. הגה: כל האיסורים הנוהגין בזמן הזה כולם מתבטלים בששים, מלבד חמץ בפסח ויין נסך, כאשר נתבאר בהלכותיהם (טור), ובלבד שהאיסור אינו נותן טעם בקדירה, אבל אם נותן טעם באותה קדירה, והוא אסור מצד עצמו, אפילו באלף לא בטיל כל זמן שמרגישין טעמו. ולכן מלח ותבלין מדברים דעבידי לטעמא, אם אסורים מחמת עצמן אינן בטילים בששים (בארוך כלל כ"ה וע"ל סוף סימן ק"ה).

סעיף ט

קדירה שיש בה נ"ט זיתים היתר, ונפלו בה שני זיתים, אחד של דם ואחד של חלב, כל אחד מצטרף עם הנ"ט של היתר לבטל חבירו. וכן כ"ט זיתים של היתר שנפל בהם כזית חלב, ובקדרה אחרת היו שלשים של היתר ונפל לתוכו כזית של דם, ונתערבו בשוגג, מותר. ( וכ"ש בב' זיתים, אחד של גבינה ואחד של בשר, דכל אחד מבטל חבירו) (בארוך כלל כ"ד).