טור אורח חיים הלכות פסח סימן תמז

חמץ בפסח הסכימו רוב המפרשים שאוסר תערובתו במינו בין שלא במינו במשהו חוץ מבשאלתות שפוסק בנותן טעם ואין נוהגין כן וכתב הראב"ד דבמשהו אינו אוסר בהנאה אלא באכילה ורב אלפס כתב שאוסר אף בהנאה ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל ודוקא בתוך הפסח אבל מו' שעות ולמעלה עד הלילה הוי כשאר איסורין לרש"י במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם ולר"ת בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם ובפסח נמי לא אמרן דהוי במשהו אלא בשנתערב בתוך הפסח אבל אם נתערב קודם לכן ונתבטל בס' מותר ולא אמרינן דחוזר וניעור: וכן התיר רש"י בשר יבש וגבינה שנמלחו קודם הפסח דאפי' למ"ד במשהו ה"מ בעיניה אבל אם נתערב קודם לכן אינו אוסר אלא בששים וכ"כ בעל העיטור דוקא חמץ דאיתיה בעיניה אבל גיעול היוצא מדופנו של כלי לענין דבש ושמן של עכו"ם בפסח וכן מליחת בשר שנעשה לפני הפסח ולא נזהרו במליחתו בטל הוא וכמה ימים נהג בו אדונינו איסור והמחמיר תבא עליו ברכה ע"כ. והרי"ץ גיאת כתב אמרו רבוותא חלב שחלבו ישראל קודם הפסח וגבינה הניקפת קודם הפסח ושמרה מחימוץ מותרים ואם לאו אסורין וא"א הרא"ש ז"ל התיר וזה לשונו בתשובה גבינה לחה בפסח מותרת אע"פ שנעשית בכלים של כל השנה ולא נזהר בה כיון שאין משתמשין באותן כלים בכל השנה בדבר חם אינן בולעים ואפילו אם שמשו בהם בדבר חם כיון שאין עושין בהן הגבינה בחמין אינו מפליט: וכתב עוד אסור לאכול דגים מלוחין השרויין במים בפסח והיבשים במקום שנוהגין לאכול אוכלין ובמקום שנוהגים שלא לאכול אין אוכלין ע"כ וזיתים שכבשן בשאר ימות השנה ולא נזהרו בהם לדעת בעל התרומות שאוסר צנון ובצל שחתכו אותו בסכין של עכו"ם אפי' אינו בן יומו מפני שמדמה אותו לקורט של חלתית דאמרינן חורפיה מחליא ליה לשמנוניתא והוה ליה כנותן טעם לשבח הכי נמי חורפיה דזית עושה אותו כבן יומו ולא שייך כמה ביטול דבכוליה סכין משערינן וא"כ חזרו הזיתים כולם חמץ וכן יראה מתשובת א"א הרא"ש שהשיב להתיר על ששאלוהו בצל שחתכוהו בפסח בסכין שגוררין בו הבצק מהעריבה כל השנה וכתב אפילו לספר התרומות שמדמה בצל לקורט של חלתית שאני הכא כיון שידוע שאותו סכין לא שמשו בחמין לא בלע דצונן לא מבליע ולא מפליט ע"כ הרי שלא התיר אלא משום שהסכין לא היה מיוחד אלא לצונן אבל בסתם סכין לא היה מתיר ומיהו ה"ר מאיר מרוטנבורק כתב על ההוא דספר התרומה לבי נוטה להתיר ואע"פ שאני מורה כספר התרומה אין נ"ל למחות ביד הנוהגין היתר ע"כ ונ"ל דאפילו לדעת בעל התרומה אם נזהרו בהם בחתיכת הסכין אפילו לא נזהרו לכובשן בקדירה חדשה אם אינה בת יומא מותרין כיון דבשעת כבישה נותן בהן מים בטל חורפייהו ולא שייך תו למימר מחליא להו: חמץ שנתערב אחד בשנים במצה ביבש כתב רש"י שמשליך אחד והשאר מותר בהנאה וא"א הרא"ש ז"ל התיר הכל אפילו באכילה: ונותן טעם לפגם בפסח רשב"ם אוסר וכן הרב ר' אליעזר ממי"ץ והרב ר"מ מרוטנבורק כ' אני אוסר לעצמי הואיל ונפק מפומיה דרשב"ם ואני מתיר לאחרים כי ר"ת ור"י היו מורין להיתר ואעפ"כ אני רגיל לומר לשואלי פלוגתא דרבוותא הוא ורבים נמנעים מאליהן ע"כ ורש"י פסק להתיר ולזה הסכים א"א ז"ל: ולאחר הפסח בין במינו בין שלא במינו בטל בששים ואפי' שהייה בעיניה ונתערב אחר הפסח בטל ומיהו דוקא כשנתערב שוגג אבל במזיד לא והר"י כתב אפילו נתערב מזיד ולא נהירא לא"א ז"ל וכתב עוד הר"י אם ביטלו בשוגג קודם הפסח אי נמי בפסח כגון שלא היה יודע שהוא חמץ מותר ואם ביטלו במזיד קודם הפסח לכאורה נראה שהוא מותר כיון שביטלו קודם איסורו אבל אם ביטלו מזיד אדעתא דלשהייה אחר הפסח אסור ושאור כיון שהוא דבר המעמיד אפי' אם ביטלו בשוגג אסור כיון דלטעמא עביד לא בטיל ע"כ ואיני מבין תוכן דבריו שאם הוא דבר שעוברין על תערובתו מאי נפקא מינה בביטולו הרי עובר עליו וראוי לקונסו ואם הוא דבר שאין עוברין עליו אפילו עירבו אדעתא דלשהייה שרי אלא כללא דמילתא כל דבר שאין עוברין על תערובתו יכול לערבו לכתחילה ולשהותו ודבר שעוברין עליו אפילו נתערב ממילא קודם הפסח צריך לבערו ואם לא ביערו אסור נתערב אחר הפסח בשוגג בטל בס' במזיד אינו בטל:

 

בית יוסף אורח חיים סימן תמז

א חמץ בפסח הסכימו רוב המפרשים שאוסר תערובתו בין במינו בין שלא במינו במשהו. בפרק כל שעה (ל.) אסיק רבא הלכה חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור וכתבו הרי"ף (ז:) והרא"ש (סי' ה) ומדלא יהיב שיעורא למילתיה שמע מינה במשהו וכן פסק הרמב"ם בפרק א' מהלכות חמץ ומצה (ה"ה) ובפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות (ה"ט) כתב שהטעם שהחמירו בו יותר מבשאר איסורין הוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין (עי' ביצה ג: וש"נ) והרא"ש כתב בפרק בתרא דעבודה זרה (סי' ל) דמשום דחמץ לא בדילי אינשי מיניה כולי שתא לפיכך החמירו עליו לאסרו במשהו אפילו שלא במינו:

ומה שכתב רבינו חוץ מהשאילתות (פר' צו שאילת פ) שפוסק בנותן טעם. הר"ן (שם ד"ה ומדלא) כתב שגם הרבינו תם (תוס' ל. ד"ה אמר רבא) והר"ז (בעה"מ שם ד"ה אמר רבא) סבורין כן ומכל מקום לא קיימא לן כוותייהו לגבי כל אינך רבוותא ועוד שכתבו התוספות שלא עשה רבינו תם מעשה להתירו בנותן טעם וגם הרשב"א כתב בתשובה (ח"א סי' ל) שכן הלכה רווחת ותורה יוצאה לכל ישראל שהוא בכל שהוא:

וכתב הראב"ד (תמים דעים סי' קז, איסור משהו פ"ב, חי' ע"ז עד. ד"ה הלכה) דבמשהו אינו אוסר בהנאה אלא באכילה. דברי הראב"ד כתובים בארחות חיים (הל' חו"מ אות מא) וכתבום הרא"ש (שם) והר"ן (לז. ד"ה וגרסינן) בפרק בתרא דעבודה זרה וכתב הר"ן שכן דעת הרמב"ן (חי' ע"ז עד. ד"ה מתני') והוא ז"ל כתב שאין דרכם ברור בעיניו:

ומה שכתב רבינו ורי"ף כתב שאוסר גם בהנאה ולזה הסכים [אדוני אבי] הרא"ש. הוא גם כן בפרק בתרא דעבודה זרה (שם) וכן כתב בהגהות מיימון פרק א' (דפוס קושטא ה"ה) בשם רשב"ם וכתבו עוד שיש לו פדיון להוליך דמי החמץ לאיבוד ומותר ליהנות אבל באכילה אסור דסוף סוף טעם חמץ הטעים: כתב הרב המגיד בסוף פרק ד' (הי"ב) דע שדין תערובת חמץ הוא כדין שאר התערובות אלא שמה שאוסר בשאר תערובות פחות מששים אוסר בחמץ במשהו אבל אם בשאר תערובות לא היה צריך ששים אלא קליפה או נטילת מקום אף בחמץ כן רצה לומר שחם בחם בלא רוטב די בקליפה שאם נגע ככר חמץ בככר מצה ושניהם חמין ואין שם דבר המפעפען לא אסר אלא מקום מגעו בלבד לפי שאינו מבליע יותר וזה ברור כתבוהו המפרשים עד כאן לשונו. ובסימן תס"ז (רי:) כתב רבינו כן בשם הרא"ש (פ"ב סי' כה) ועוד כתב שם כמה דינים בתערובת חמץ שהיו ראויים ליכתב בסימן זה:

ב ודוקא בתוך הפסח אבל משש שעות עד הלילה הוי כשאר איסורין. כן כתבו התוספות בפרק בתרא דעבודה זרה (סו: סוד"ה רבא) גבי פלוגתא דריחא אי מילתא היא וכן כתב הרא"ש בפרק כל שעה (סי' ה) וזה לשונו וחמץ משש שעות ולמעלה אף על פי שלוקין עליו מן התורה כיון שאין בו כרת הרי הוא כשאר איסורין ובטל בששים וכן כתב שם המרדכי (סי' תקנד) בשם ספר התרומה (סי' נה) וספר המצוות (סמ"ג לאוין עח לו:) והגהות מיימון בפרק א' (דפו' קושטא ה"ח) בשם סמ"ק (סי' רכב עמ' רכו) ואין כן דעת הר"ן בפרק כל שעה (ז: ד"ה אמר) אלא דמשש שעות ולמעלה קרי ליה רבא בזמנו וקאמר דהוי במשהו ודעת רבינו ירוחם (נ"ה ח"ה מו.) כדעת התוספות והרא"ש ומיהו כתב דהיינו דוקא שלא עירבו במזיד אבל עירבו במזיד כגון שצריך לעשותו ולתקנו עם חמץ כגון אלמור"י אסור אפילו אחר הפסח וצריך לבערו קודם הפסח וכבר כתב רבינו בסימן תמ"ב (קפו.) דין האלמור"י והרב המגיד כתב בפרק א' (ה"ה) שיש מי שכתב דלפי מה שכתב הרמב"ם (מאכ"א פט"ו ה"ט) שהטעם שחמץ בפסח במשהו משום דהוי דבר שיש לו מתירין הוא הדין בנתערב ערב פסח משש שעות ולמעלה שהוא במשהו: כתבו התוספות בפרק גיד הנשה (חולין צז. ד"ה אמר רבא) גבי הא דאמר רבא אמור רבנן בששים בשם רבינו תם דכשהיו מוצאים חיטה בתרנגולת רותחת בפסח היה צריך להשהותה עד אחר הפסח:

ד (א) ובפסח נמי לא אמרן דהוי במשהו אלא בשנתערב בתוך הפסח אבל אם נתערב קודם לכן ונתבטל בששים מותר ולא אמרינן דחוזר וניעור. כן כתב הרא"ש בפרק כל שעה (שם) וחמץ משש שעות ולמעלה הרי הוא כשאר איסורין ובטל בששים ומותר אף בפסח כיון שנתבטל קודם הפסח וכן כתב שם המרדכי וכן כתב הגהות מיימוניות בפרק א' (שם) בשם ספר מצוות קטן (שם) וכן כתב סמ"ג (לאוין עח לו:) ואף על פי שכתבו הגהות שיש אוסרים נראה שהם סוברים כדברי המתירין וכתוב בתרומת הדשן (ח"א) סימן קי"ד שמנהג פשוט הוא להתיר לח בלח שנתבטל קודם הפסח שאינו חוזר וניעור בפסח וכתב עוד בשם ספר מצוות גדול (לאוין קלח נ.) דקמח בקמח מתערב יפה דמיקרי לח בלח:

ג, ה (א) וכתבו הגהות (מיימוניות שם) ומהאי טעמא יש להתיר חיטה שנמצאת במצה אפויה בערב הפסח או בתרנגולת צלויה או מבושלת מיהו אם חזרו וחיממו המצה או התרנגולת בפסח בעוד שהחיטה בתוכה אסורה דחוזרת ונותנת טעם בתוכה במינו דהוי במשהו כיון שהחיטה עודנה בתוכה ומיהו מחימום דכלי שני אין לחוש אבל אם הסירו ממנה ואחר כך חיממוה ביום טוב שרי דכיון דכבר נתבטל מערב יום טוב שוב אינו חוזר וניעור עד כאן לשונו. ומה שכתבו (הגהות מיימוניות שם) דחוזרת ונותנת טעם בתוכה במינו דהוי במשהו תימה דמאי איריא במינו אפילו שלא במינו הוי במשהו ונראה להגיה בזמנו במקום במינו וכן כתב בכל בו (סי' מח ח:):

ד (ב) אבל מדברי הרמב"ם בסוף פרק ד' (הי"ב) נראה שאף על פי שנתערב כמה זמן קודם הפסח אסור לאכלו בפסח לפי שהוא חוזר וניעור וכתב הרב המגיד שכן דעת הרבה מהגאונים והרי"ץ אבן גיאת (ח"ב עמ' פד) ושכדבריהם ראוי לנהוג ולהחמיר ורבינו ירוחם (נ"ה ח"ה מו:) כתב שכן הוא דעת הרשב"א (שו"ת ח"א סי' תפה) גם כן וכבר הזכיר רבינו בסמוך סברא זו בשם הרי"צ אבן גיאת (שם עמ' צז):

ה (ב) ומה שכתב רבינו וכן התיר רש"י בשר יבש וגבינה שנמלחו קודם הפסח וכו'. כלומר שלא נבדק המלח מחמץ ולא דקדקו במליחתם ליזהר מחימוץ כן כתבו המרדכי בפרק כל שעה (סי' תקנה) והגהות מיימוניות בפרק א' (דפו' קושטא ה"ח) בשם ספר מצוות קטן (סי' רכב עמ' רכח ואות ו) וכ"כ ספר מצוות גדול (לאוין עח ל:) ואזדו לטעמייהו דסברי דכל שנתבטל קודם הפסח בששים אינו חוזר וניעור: ומיהו כתבו (שם) דשומן מהותך שהותך לפני הפסח אסור בפסח מפני המחבת שעושין בה תבשיל חמץ וכן פעמים שנשאר אחר הטיגון שמטגנין בו רישולי"ש נשאר שומן במחבת ומחזירין אותו לשאר השומן אבל אם יודע שנזהר מזה ויודע בודאי שהמחבת לא היתה בת יומא בעת שהתכו בה השומן מותר אפילו למאן דאסר נותן טעם לפגם בפסח מכל מקום זה הפגם נתינת טעמו היה קודם הפסח ומיהו דוקא שבעת התכת השומן היה נזהר שהיה מהתכו לשם פסח אבל הותך בסתם אף על פי שאומר עתה ברי לי שלא היתה המחבת בת יומא מכל מקום אסור בפסח דכל מילתא דלא רמי עליה דאינש לאו אדעתיה עד כאן לשון הגהות מיימוניות בשם ספר מצוות קטן (שם עמ' רכח): ומה שאוסרין שומן מהותך שהותך קודם פסח משום דחיישינן שמא הקדרה בת יומא ולא נתבטל החמץ דבעינן שיהא בהיתר ששים כנגד כל הכלי דבכוליה משערינן (עי' טור יו"ד סי' צח קנו.) ואי אפשר לדבר המתבשל בתוך הכלי שיהא בו ששים כנגד הכלי וכן נראה מדברי תשובת הרא"ש (כלל כד סי' ה) שהתיר גבינה שנעשית בכלים של כל השנה מפני שאינם משתמשים בהם בדבר חם ואפילו אם שימשו בהם בדבר חם כיון שאין עושין בהם הגבינה בחמין אינו מפליט משמע שאם היו משתמשים בהם בדבר חם וגם היו עושין הגבינה בחמין שהיתה נאסרת והטעם מפני שלא נתבטל קודם הפסח שכיון שאיסורו משום פליטת הכלי אין בהיתר ששים כנגד הכלי ואסור ומטעם זה נראה גם כן שאסר (שם סי' ד) דגים מלוחים השרויים במים לפי שבלעו מחמץ הבלוע בכלי ואין בהם ששים כנגד כל הכלי ומטעם זה יש לאסור לאכול בפסח מרקחות הנעשים בתוך כלי כל השנה ואפילו לדברי המתירין לאכול תערובת חמץ שנתבטל קודם הפסח שמרקחות אלו לא נתבטל חמץ שבהן אלא אם כן אין דרך בני אותו מקום לבשל שום מרקחת אלא בכלי מיוחד לבשל בו מרקחות ואין דרכם לבשל באותו כלי חמץ כלל וגם שיהיה להם כף מיוחד לנער בו המרקחות שאין דרכם לנער בו חמץ דבכהאי גוונא איכא למישרי ואף על פי שכתבו שכל שהותך בסתם אף על פי שאומר ברי לי לא סמכינן עליה שאני הכא דכיון דאין דרכן בכך הוי כאומר ברי לי. ומיהו יש לחוש בכלים דידן המיוחדים למרקחות מפני שלפעמים מבשלין בהם מרקחת עשויה עם פתיתי לחם ודבש לעשות ממנה פת הבאה בכיסנין אלא שאפשר לומר שמאחר שאותם כלים אין מבשלים בהם אלא מרקחות ולא דברים אחרים אלא לעתים רחוקים הוו ליה כאילו אינן בני יומן בודאי ומכל מקום ראוי להחמיר. ומצאתי כתוב השיב רבינו תם על כלים המחומצים שמבשלים בהם הגויים מי תותים אין לחוש אפילו אין להם כלים מתוקנים לכך חדא דאחזוקי איסורא לא מחזיקינן ועוד דהא טעמי להו כוליה שתא וליכא טעם חמץ עד כאן. ומכל מקום יש לתמוה על דברי ההגהות שאסרו כל שאינו אומר ברי לי שלא היתה בת יומא ולמה לא התירו מטעם דסתם כלי גויים אינן בני יומן (עי' טור יו"ד סי' קכב) וכן יש לתמוה על הרא"ש שאסר דגים מלוחים השרויים במים וגבינה אילו היתה נעשית בחמין בכלים שתשמישן בחמין היה אוסרה ומאי שנא מבשר יבש וגבינה שנמלחו קודם הפסח שהתירו ההגהות וגם רבינו כתב להתיר בהם ולא משמע מדברי רבינו שיהא הרא"ש חלוק בדבר:

ומה שכתב רבינו בשם העיטור (הל' בעור חמץ קכה:, הל' הכשר בשר י:) דגיעול היוצא מדופנו של כלי בטל הוא. נראה שטעמו משום דלא דמי חמץ לשאר איסורים שפליטת הכלים אוסרת דשאר איסורים פליטת הכלי נבלע בהיתר בשעת איסורו אבל חמץ דכי בלע מפליטת הכלי בזמן היתרו הוא הילכך מאחר שאינו בעין אינו חשוב ובטל הוא וזה טעם היתר בשר יבש וגבינה שנמלחו קודם הפסח. ועוד יש לומר דסבר דסתם כלים אינן בני יומן אמרינן לענין איסור חמץ כדמשמע מדין זיתים שכבשן דבסמוך וכיון שכן הוה ליה נותן טעם לפגם קודם הפסח ומותר אפילו לדברי האוסרין נותן טעם לפגם משום דפגם זה תחלת נתינת טעמו היה קודם הפסח וכמו שכתבו ההגהות (שם) ואפשר לומר דהרא"ש נמי סבר הכי דסתם כלי גויים אינן בני יומן גם לענין חמץ בפסח:

ומה שנתן טעם להתיר גבינה לחה מפני שלא נעשית בכלים שמשתמשין בהם חמין. לא כתב כן אלא כדי להתירה אפילו לדברי האומרים שאף על פי שנתבטל קודם הפסח חוזר וניעור דאילו לדברי האומרים דאינו חוזר וניעור אף על פי שנעשית בחמין ובכלים שמשתמשין בהם בחמין מישרא שריא שכבר נתבטל קודם הפסח ואינו חוזר וניעור ויותר נראה לומר דגבינה זו נעשית בפסח עצמו וכדדייק לישניה שכתב גבינה לחה בפסח וכל שהוא בתוך הפסח לדברי הכל אילו היתה נעשית בחמין בכלי שנשתמשו בדבר חם ודאי היתה נאסרת אבל אם נעשית קודם הפסח אפילו היתה נעשית בחמין בכלי שמשתמשין בו בדבר חם מישרא שרי:

וכן מה שאסר דגים מלוחים השרויים במים. כשהם שרויים במים בפסח עצמו מיירי כדדייק לשון רבינו ולשון רבינו ירוחם (נ"ה ח"ה מו.) דכיון שבפסח עצמו הם בלועים מפליטת הכלי אסור אבל אם לא היו שרויים בפסח אף על פי ששרה אותם קודם לכן מותרים הם שפליטת הכלי שנתערב כבר נתבטל קודם הפסח ומטעם זה התיר היבשים אף על פי שנמלחו קודם הפסח ונראה שכן הוא דעת רש"י שהתיר בשר יבש ומדלא כתב בשר מליח משמע דלא התיר אלא דוקא ביבש אבל לא בשרוי במים בתוך הפסח ולפי זה מרקחות העשויים קודם הפסח מותרין ואפילו בישלם בכלים שדרכו לבשל בהם חמץ וכן כתב רבינו ירוחם (שם) חמץ שנתערב קודם פסח בטל בששים ומותר באכילה אפילו בפסח מאחר שנתבטל קודם הפסח ועל זה סומכין לאכול מרקחות שנעשו קודם הפסח ובשר מליח שנמלח קודם הפסח בכלי החמץ ומליח כרותח (עי' פסחים עו.) וכן גבינה מלוחה ודגים מלוחים אבל אם נמלחו בפסח בכלי החמץ או אלו הדגים ששורין הגויים במים בכלים שלהם בפסח אסורין עד כאן: ומכל מקום לדעת ההגהות אי אפשר לומר כן שהרי הם אוסרין כל שאין אומר ברי לי שהמחבת לא היתה בת יומא ויש לתמוה עליהם דאם כן היאך התירו בשר מליח שנמלח קודם הפסח אף על פי שנמלח בסתם כלים שהם בלועים מחמץ ודוחק לומר שמחלקים בין פליטת כלי בדבר מלוח לפליטת כלי בדבר המטוגן או המבושל בו: ולדעת הרא"ש אפשר לומר עוד דמיירי בדגים שנשרו במים קודם הפסח וטעמו משום דאף על גב דסבר דבשר מלוח ודגים מלוחים אף על פי שהם שרויים במים קודם הפסח שרו מדינא דסתם כלים אינן בני יומן וה"ל נותן טעם לפגם וכבר נתבטל קודם הפסח מכל מקום משום חומרת איסור חמץ כתב בתשובה (כלל כד סי' ד) להחמיר ולאסור דגים שנשרו במים קודם הפסח ולא מן הדין וכן מוכיח לשון התשובה שכתב באשכנז נוהגים איסור בדגים מלוחים אף אותם שאינם שרויים במים ובצרפת נוהגים היתר באותם שלא נשרו במים אבל השרויים במים אסורים בפסח כיון דחמץ בפסח במשהו אין לזלזל באיסורו ע"כ משמע דמשום חומרא אסרם ולא מן הדין ולפי זה הוא הדין לבשר יבש וגבינה שנמלחו קודם הפסח שהם אסורין מפני חומרת החמץ שאיסורו במשהו אלא שמתוך לשון רבינו שכתב סתם אסור לאכול דגים מלוחים השרויים במים בפסח משמע דמדינא אסר להו הרא"ש:

ומה שכתב רבינו בשם רש"י להתיר בשר יבש וגבינה שנמלחו קודם פסח משום דכל שנתערב קודם לכן אינו אוסר אלא בששים. יש לדקדק שאם חשש האיסור הוא מחמת הכלי שנמלחו בו הא בעינן שיהא בהיתר ששים כנגד כל הכלי ואין לך דבר שהוא בתוך הכלי שיהא בו ששים כנגד כל הכלי ועוד קשה דאמאי נקט טעמא מפני שנתערב קודם לכן עדיפא מינה היה לו לומר דסתם כלים אינן בני יומן מיהו בזה יש לומר משום דאיכא מאן דאסר בנותן טעם לפגם בפסח לא כתב כן אבל אכתי קושיא קמייתא במקומה עומדת ושמא יש לומר דלא התיר אלא משום דסתם כלים אינן בני יומן והכי קאמר אפילו למאן דאסר נותן טעם לפגם בפסח הכא שרי לפי שכיון שטעם פגם זה קיבל קודם פסח ונתבטל אז מפני פגמו אינו חוזר וניעור ודוחק לומר דהכא מיירי בשלא נמלחו בכלי אלא על גבי עצים וכיוצא בהם שאין בהם חששא אלא מהמלח שלא נבדק דבהכי שייך לומר דאית בהו ששים לבטל חמץ הנמצא בתוכם דאם כן לא הוה ליה למישרי סתמא כיון דסתם בשר יבש וגבינה בכלים מולחים אותם ואחר כך בא לידי תשובת רש"י (עי' מחזור ויטרי סי' כז, האורה ח"ב סי' לג) וכתוב בה כלשון הזה בשר יבש שלא נזהר במליחתו וכן גבינה מותר לאכלה בפסח דאפילו למאן דאמר חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אוסר דמשמע שאוסר במשהו הני מילי אי איתיה בעיניה דקנסינן ליה משום דעבר עליה בבל יראה ובבל ימצא אבל על ידי תערובת כי הכא שלא נעשה שימור בבשר ואיכא למיחש שמא נמלח בדבר שיש בו חמץ אפילו הכי אינו אסור אלא בנותן טעם שלמה ב"ר יצחק:

ומה שכתב הרי"ץ גיאת (ח"ב עמ' צז) לאסור גבינה הניקפת קודם פסח. אף על פי שאין נעשית אלא בצונן ובכלים שאין משתמשין בהם אלא צונן נראה שטעמו מפני המלח שלא נבדק מחמץ או שסובר שהכלים בולעים חמץ על ידי מלח וכן מפליטים חמץ על ידי המלח וכדמשמע ממה שכתב רבינו ירוחם (שם:) גבי גבינה לחה בפסח אלא דאם כן לא ה"ל לאסור חלב שחלבו קודם פסח דלא משמע שיש בו מלח ולכן נראה לומר שטעמו משום דכיון שלא נזהר בהם חיישינן שמא נתערב בהם פרוסת חמץ ולאו אדעתיה: כתוב בהגהות מיימוניות בפרק א' (דפו' קושטא סוף ה"ח) בשר מלוח ישן דשרי בפסח אפילו נשאר חמץ משהו בעין על הבשר מכל מקום הרי מעבירים אותו כשמדיחין אותו לבשל ולפי זה אין לאכלו בצלי אם לא ידיחנו היטב קודם צלייה דלפעמים כשהוא מולחו נשאר חמץ בעין על הבשר או אדם אוכל פת עליו באותה שעה לכן יש ליזהר עכ"ל: וכתב עוד (שם) הרינג"ש מלוחים ישנים מותרים לאכלם בפסח כיון שנמלחו קודם הפסח כמו בשר מלוח שנמלח קודם הפסח וכן גבינה ישנה אבל היכא דאיכא לספוקי שמא נמלחו בפסח אסורים מיהו נהגו העולם שלא לאכול בפסח לא גבינה ישנה ולא דגים מלוחים ושמא היינו משום דרגילות לאכלן בלא הדחה כדפרישית גבי בשר מלוח בעי הדחה כל זה מסמ"ק (סי' רכב עמ' רכח אות ו) עכ"ל:

ו כתב המרדכי בפרק כל שעה (סי' תקנז) מלח ששמו במדוכה של חמץ יכול למלוח בו בשר לצורך פסח כי כן התיר רבינו תם אפילו מלח ששכח ישראל בכלי של גוי למלוח בו בשר היתר וגם בספר התרומה (סי' סד) כתב (שם) [שאם] עשה ישראל גבינות בדפוסי הגויים מותרין משום דמלח אינו מפליט מה שבלוע בכלי:

ה (ג), ח תשובת הרא"ש בגבינה לחה בפסח ודגים מלוחים ודין בצל שנחתך בסכין שגוררין בו הבצק. הכל בכלל כ"ד (סי' ד - ה, ז): כתב רבינו בסימן תנ"א (קצה:) בשם רבינו האי עריבה של חרס שלשין בה כל השנה ובשעת הגיתות הדיחו אותה יפה ודרכו בה ענבים או הניחוה תחת הצינור לקבל בה היין אותו היין אסור לשתותו בפסח שכלי חרס אין לו תקנה אלא בליבון הילכך אם ידוע אותו היין אסור לשתותו בפסח אבל בספיקא כי האי מילתא לא חיישינן ודבריו תמוהים בעיני למה אסר לשתות אותו היין בפסח דכיון שלא נתן אותו היין בעריבה אלא בצונן למאי ניחוש ליה דצונן אינו מבליע ולא מפליט כמו שכתב רבינו בשם הרא"ש גבי גבינה לחה בפסח וכמו שאכתוב בסמוך בשם ספר מצוות קטן ואפשר שמפני כך לא כתב רבינו דברי רבינו האי בסימן זה דמשמע ליה שהם דלא כהלכתא ולא כתבם בסימן תנ"א אלא ללמוד מהם שכלי חרס לא מהני ליה הגעלה אפילו נשתמש בו בצונן:

ד (ג) כתב הרשב"א (ח"א סי' קעג) שאלת מי שמצא בשעת הגיתות חתיכה מחומצת בכלי מלא יין והוציאה משם ולקח לזמן מאותו היין ונתן בחביות אחרות שהיו חסרות מעט מהו לשתותו בפסח תשובה הגאונים כולם אסרוהו בשתייה וראוי לחוש לדבריהם:

ז כתב סמ"ק בסימן (רכ"א) [רכ"ב] (עמ' רכח) בוסר שדורכין אותו במדוכות קודם הפסח מותר בפסח ואף על פי שהמדוכות מחומצות מחמץ שמערבין עם המורייס משום דהוי צונן ואין כח בו להפליט ואפילו אי פליט משהו בעלמא הוא דפליט ונתבטל קודם הפסח מידי דהוה אכרישין ובצלים שחתכן בסכין חולבת ונתנם עם בשר כדפירש רבינו ברוך (ספר התרומה סי' ס):

ה (ד) כתב המרדכי בפרק כל שעה (סוס"י תקנה) בחביות פעמים נותנין עיסה בשוליים לדבק הנסרים מותר לשתות היין בפסח שטעם חמץ ביין כבר נתבטל קודם הפסח ובתוך הפסח אינו נותן טעם כיון שכבר הוקשה החמץ אבל סמוך לפסח שני חדשים אם נתן עיסה בין השוליים אסור לשתות בפסח מאותה חבית לפי שעדיין העיסה רכה וגם בימי הפסח נותנת טעם תוך היין וכן כתבו הגהות מיימון בפרק א' (דפוס קושטא ה"ח) וכן כתב סמ"ג בסימן ע"ז (לאוין דף ל ע"ג) ובתרומת הדשן (ח"א) סימן קי"ז כתב בשם ספר מצוות קטן (סי' רכב עמ' רכט) דדוקא נתן תוך שלשים יום אסור:

ט חמץ שנתערב [אחד] בשנים במצה ביבש כתב רש"י שמשליך אחד וכו'. בעבודה זרה (עד.) תנן אלו אסורין ואוסרין בכל שהן יין [נסך] ועבודת כוכבים ועורות לבובין וכו' ופריך בגמרא (שם) תנא מאי קא חשיב אי דבר שבמנין קחשיב ליתני נמי חתיכות נבלה אי איסורי הנאה קחשיב ליתני נמי חמץ בפסח אמר רב חייא בר אבא האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה וליתני ככרות של בעל הבית לענין חמץ בפסח מאן שמעת דאמר לה רבי עקיבא הא תנא ליה התם (ערלה פ"ג מ"ז) רבי עקיבא מוסיף אף ככרות של בעל הבית ופירש רש"י תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה. דאיכא תרתי לחשיבותא דחשיב איסור דידהו הוא דלא בטיל אבל חמץ פרוסה בפסח הואיל ואין דרכו למנות בטל ומשליך אחד מהם לנהר והשאר נותן לכלבו וכתב עליו הרא"ש (סי' ל) ולא ידענא למה לא יהא תערובת חמץ מותר אף באכילה דהא דאמר חמץ במשהו היינו דבר לח המתערב דבמקום דהוה בשאר איסורין בנותן טעם הוי חמץ במשהו אבל דבר יבש דבשאר איסורין חד בתרי בטיל הוא הדין בחמץ בפסח וכן מוכחא שמעתין ולמאי דבעי רש"י להחמיר לאסרו באכילה הוא הדין נמי אסור בהנאה ומה שפירש וישליך אחד לא ידענא למה דתנן במסכת ערלה (פרק ב' משנה א') הערלה וכלאי הכרם עולים באחד ומאתים ואין צריך להרים והא דצריך להרים בתרומה היינו משום גזל השבט ובסוף דבריו כתב תערובת חמץ בפסח שנתערב עם מינו מותר אפילו באכילה דלענין תערובת דיבש ביבש אין חילוק בין חמץ בפסח לשאר איסורין דלא החמירו חכמים לאסרו במשהו אלא היכא דשאר איסורין בנותן טעם וחמץ משום דלא בדילי אינשי מיניה אסור במשהו (בנותן) [כנותן] טעם בשאר איסורין אבל יבש ביבש אם אין דבר שבמנין כי היכי דבשאר איסורין חד בתרי בטיל הוא הדין חמץ בפסח וכן מוכחא כל הסוגיא עד כאן לשונו:

ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב סתם חמץ שנתערב [אחד] בשנים במצה ביבש כתב רש"י שמשליך אחד והשאר מותר בהנאה. וה"ל לפרש דהיינו דוקא בפרוסת חמץ שנתערבה עם פרוסת מצה אבל ככר של חמץ שנתערב עם ככרות מצה אפילו באלף לא בטיל וכדמשמע מדברי רש"י שכתבתי בסמוך ויש לומר דלא כתב כן רש"י אלא משום דלא ניפלוג האי תנא אדרבי עקיבא אבל לדידן דלא קיימא לן כרבי עקיבא לא שאני לן בין ככרות של בעל הבית לפרוסות: אבל הרי"ף (לז.) כתב על משנה זו דאלו אסורין ואוסרין בכל שהן יין נסך ועבודת כוכבים וכו' וליתיה להאי כללא דקיימא לן דחמץ בפסח אסור ואוסר בכל שהוא ומשמע מדבריו דאפילו יבש ביבש קאמר דאוסר בכל שהוא וכן פירש רבינו ירוחם (נ"ה ח"ה מו:) וגם רבינו כתב בטור יורה דעה סימן ק"ט על תערובת חמץ יבש ביבש הרי"ף אוסר הכל אפילו בהנאה ונראה שטעמו מפני שהוא דבר שיש לו מתירין ומפני כך אפילו יבש ביבש לא בטיל אפילו באלף או משום דסבר שלא התירו יבש ביבש חד בתרי אלא באיסורי נותני טעמים אבל באיסורים שהחמירו בהם ביותר מנותן טעם אין הפרש בין יבש לבלול וכמו שכתב המרדכי בפרק כל שעה (סי' תקנג) והרשב"א בתורת הבית (הארוך בית ד שער א דף יז., שו"ת ח"א סי' רעב). ויש קיצור בדברי רבינו שכתב סתם חמץ שנתערב במצה ביבש כתב רש"י שמשליך אחד והשאר מותר וכו' וה"ל לפרש דהיינו דוקא בפרוסת חמץ שנתערבה עם פרוסת מצה אבל ככר חמץ שנתערב עם ככרות מצה אפילו באלף לא בטיל:

י ונותן טעם לפגם בפסח רשב"ם אוסר וכו'. בפרק בתרא דעבודה זרה (סו.) דייק אמתניתין (סה:) דקתני יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם והם מותרות ואם היו מבוקעות אסורות מאי לאו בנותן טעם לא במשהו הא מדקתני סיפא זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם אסור כל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר מכלל דבנותן טעם עסקינן וכתב שם הרא"ש (סי' ו) יש אומרים דכל איסורין שהן במשהו לא אמרינן בהו דנותן טעם לפגם מותר דהא אין לך ביטול טעם יותר ממשהו באלף אפילו הכי אסרו רחמנא והוא הדין נמי נותן טעם לפגם ומביאים סעד לדבריהם מכאן ומפרשים כך מכלל דבנותן טעם עסקינן מדשרי שלא כדרך הנאתו דאי איירי באיסור משהו אפילו שלא כדרך הנאתו נמי אסור ולא נהירא דנהי דהחמירה בהם תורה לאסרם במשהו מכל מקום יש שם איסור עליהם אבל כשהוא פגום פקע איסורו כדילפינן מנבלה (שם סז:) ועוד עיקר טעמא פריכא הוא דהיכן אסרה תורה במשהו במין במינו התם אפילו אחד באלף אין טעמו נפגם ולא נתבטל דמינו אינו פוגמו ואינו מבטלו אבל נותן טעם לפגם מעיקרא שרי כי לא היה בו טעם ובשמעתין פריך מדסיפא בנתינת טעם מכלל דרישא נמי בנתינת טעם וסיפא הוי פירושא דרישא עד כאן לשונו וכן דעת התוספות שם (ד"ה מכלל) להתיר נותן טעם לפגם אפילו בדברים שאיסורן במשהו וגם המרדכי כתב בפרק כל שעה (סוס"י תקסז) שרבי יהודה מפרי"ש הורה הלכה למעשה להתיר נותן טעם לפגם בפסח והביא כמה גדולים שסוברים כן ואף על פי שגם כן הביא גדולים שחולקים בדבר מכל מקום רבו המתירים על האוסרים: והרשב"א כתב בתשובה (ח"א סי' תצט, מיוחסות סי' קנא) וז"ל כל שאיסורו במשהו אין הפרש בין נותן טעם לפגם לנותן לשבח שאין מתירין נותן טעם לפגם במה שאיסורן במשהו שאינו מחמת טעמו אלא מחמת חומר איסורו וכיון שכן מה לנו אם הוא לשבח או לפגם הא איכא איסור ובלבד שלא יהא כל כך נפסד שיחזור כעפרא בעלמא דכל שנפסד כל כך אין כאן איסור כלל ונותן טעם לפגם שאמרו בפרק בתרא דעבודה זרה אינו מגיע להפסד זה שהרי דינו דנותן טעם אפילו חומץ לתוך הגריסין (שם סה:) וכן קדרה שאינה בת יומא (סז:) אין האיסור שבה נדון כעפרא בעלמא עכ"ל. ולענין הלכה כיון דרבו המתירין הכי נקטינן: וכתוב בתרומת הדשן (ח"א סי' קכח) דבמקום שאין מנהג ידוע יש להורות דהמיקל לא הפסיד והמחמיר תבוא עליו ברכה. וגדול אחד נסתפק במקום שנהגו לאסור היכא דהוא משהו וגם נותן טעם לפגם אי אסרינן דאיכא למימר דאפילו האוסרים מודים בהכי וחילוק זה איתא בתוספות פרק כל שעה (ל. ד"ה לשהינהו) דקאמרי דאף על גב דאין מבטלין איסור לכתחלה (עי' ביצה ד: וש"נ) היכא דהוא לפגם גם משהו מבטלין ונראה להוכיח קצת לענין נדון דידן [ד]אין לחלק מדכתב המרדכי פרק כל שעה (סי' תקסח) דחיטין שנפלו לבור וכו':

יא ולאחר הפסח בין במינו בין שלא במינו בטל בששים וכו'. לראש הסימן קאי דקאמר בחמץ שנתערב בתוך הפסח שאוסר תערובתו במשהו והשתא אתי למימר דכשנתערב לאחר הפסח בטל בששים:

ומה שכתב שאם נתערב אחר הפסח הוא בטל. הכי איתא בפרק כל שעה (ל.) אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כרבי שמעון ומי אמר רבא הכי והא אמר רבא רבי שמעון קנסא קניס הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא הני מילי בעיניה אבל על ידי תערובת לא ופירש רש"י אבל על ידי תערובת לא ואפילו שהייה בעיניה ועבר עליה לא קניס למיסר תערובת דיליה: וכתב הרא"ש (סי' ה) מצאתי כתוב בשם ה"ר יונה דאפילו אם עירבו במזיד מותר ולא נהירא לי דרבא לא שרא אלא כשנתערב ממילא והוי בכלל שאר איסורין שאם ביטלן במזיד אסורין עד כאן לשונו. ואף על גב דסתמא אמרינן שלא בזמנו מותר משמע לרבינו דאין להתירו בפחות מששים כשאר איסורין ואין נראה כן מדברי הרמב"ם שכתב בפ"א (ה"ה) חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אם נתערב בין במינו בין שלא במינו הרי זה מותר לאכלו עד כאן לשונו ואם איתא דסבירא ליה דבעי ששים לא הוה שתיק מיניה: כתב הרמב"ם בפרק א' (ה"ד) חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה לעולם אפילו הניחו בשגגה או באונס וכתבו רבינו בסימן שאחר זה:

וכתב עוד ה"ר יונה אם ביטלו בשוגג קודם הפסח אי נמי בפסח כגון שלא היה יודע שהוא חמץ מותר ואם ביטלו במזיד קודם הפסח וכו'. נראה דהכי קאמר אם ביטלו במזיד קודם הפסח כלומר שהיה יודע שהוא חמץ וערבו (שם) [עם] דברים אחרים לא על דעת להשהותו אחר הפסח לכאורה נראה שהוא מותר שאף על פי שהיה יודע שהוא חמץ כשעירבו לא הוי כמבטל איסורי לכתחלה מאחר שלא עירבו כדי להשהותו לאחר הפסח. אבל אם ביטלו במזיד על דעת להשהותו אחר הפסח אסור משום דהוי ליה כמבטל איסור לכתחלה:

ומה שכתב רבינו ואיני מבין תוכן דבריו שאם הוא דבר שעוברין על תערובתו מאי נפקא מינה בביטולו וכו'. נראה לי דהא ודאי לא איירי ה"ר יונה בדבר שעוברין על תערובתו דהא דכיון דחמץ שעבר עליו הפסח ולא מיתסר אלא משום דקנסינן ליה מפני שעבר בבל יראה כל שעובר עליו בכלל הקנס הוא ואף על פי שהוא מעורב וכן כתב הרב המגיד בסוף פרק ד' (הי"ב) שנראה מדברי הרמב"ם ושכן כתבו קצת מפרשים אלא בדבר שאין עוברין על תערובתו אתא ה"ר יונה למימר שאם בטלו במזיד אדעתא דלשהייה אחר הפסח אסור משום דאף על גב דשלא בזמן איסורו הוא מערבו כיון שעירבו על דעת להשהותו אחר הפסח הוי כמבטל איסור לכתחלה ואסור: כתבו הגהות מיימון בפרק א' (דפוס קושטא סוף ה"ה) אם נתערבו חיטים חמץ בשאר חיטים כשרים ולא נודע עד לאחר הפסח אף על גב דקנסא קניס רבי שמעון מכל מקום די לו בזה שיוליך הנאה לים המלח ויזהר שלא יחזור הגוי וימכרנו לישראל אחר כההיא ארבא דטבעא בחישתא (פסחים מ:) עד כאן לשונו ומשמע מדבריו דאחר שהוליך הנאה לים המלח נמי אסור באכילה דלא מהניא הולכה לים המלח אלא להתיר בהנאה בלבד ולא ידעתי למה:

יב כתב הריב"ש בתשובה (סי' ג) חמץ נוקשה אפילו בעיניה אינו אסור בהנאה אחר הפסח שהרי לא עבר עליו מן התורה והפידיו"ש חמץ גמור הם ואסור בהנאה אחר הפסח:

 

 

שו"ע אורח חיים תמז

סעיף א

חמץ בפסח אוסר תערובתו בין במינו בין שלא במינו, במשהו, אפילו בהנאה. הגה: וצריך לשרוף הכל, ולא סגי בפדיון דמי החמץ ולמכור השאר (מרדכי פ"ק דפסחים ופסקי מהרא"י סי' קס"ד ותשובת מהר"י ברי"ן). מיהו כלים שנתבשל בהם, מותרים לאחר הפסח ואין צריכין שבירה או הגעלה. (ד"ע ותוספות פרק כל שעה). ודין תערובתו כדין שאר התערובת, אלא שמה שאוסר בשאר תערובות פחות מס' אוסר בחמץ במשהו; אבל אם בשאר תערובות לא היה צריך ששים אלא קליפה או נטילת מקום, אף בחמץ כן. שחם בחם בלא רוטב די בקליפה כשאר איסורים. וכן אם נגע ככר חמץ בככר מצה ושניהם חמין ואין שם דבר המפעפען, לא אסור אלא מקום מגעו בלבד לפי שאינו מבליע יותר. הגה: ובדין ריחא מלתא לענין תבשיל שיש בו חמץ עם שאר תבשילין, יש מקילין במקום דהיה מותר בשאר איסורים (מרדכי פרק כל שעה); ויש מחמירין דמשהו מיהו איכא (הגהות סמ"ק ותוס' דע"א). ודוקא במקום ששייך בו ריחא, אלא דבשאר איסורים לאו מלתא היא כמו שיתבאר בי"ד סימן ק"ח בס"ד.

סעיף ב

חמץ שנתערב משש שעות (ולמעלה) עד הלילה, אינו אוסר במשהו אלא דינו כשאר איסורין. ( ונותן טעם לפגם נמי שרי) (ד"ע אליבא דכ"ע).

סעיף ג

חטה שנמצאת בע"פ בתרנגולת מבושלת, מותר לבטלה בס'. אבל אם חממו התרנגולת בפסח בעוד שהחטה בתוכה, חוזרת ליתן טעם בתוכה בפסח והוי במשהו. הגה: ומיהו בחימום כלי שני אין לחוש (הגהות מיימוני פ"א). ויש מחמירין בכלי שני בפסח, וטוב להחמיר אם היד סולדת בו, דבלאו הכי לא מקרי כלי שני.

סעיף ד

אם נתערב החמץ קודם הפסח ונתבטל בס', אינו חוזר ונעור בפסח לאסור במשהו, ויש חולקים. הגה: ונוהגין כסברא הראשונה בכל תערובות שהוא לח בלח. (ת"ה סי' קי"ד) ומיהו בדבר יבש שנתערב או שיש לחוש לתערובת, כגון פת שנפל ליין אע"פ שנטלו משם, אסור בפסח דחיישינן שמא נשארו בו פירורין ונותנין טעם בפסח. (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א).

סעיף ה

בשר יבש וגבינה ודגים שנמלחו קודם הפסח ולא נזהרו בהם, מותר לאכלם בפסח; מיהו דגים מלוחים השרוים במים בפסח בכלי חמץ, יש להחמיר ליזהר מהן מפני שהם בולעים בפסח מפליטת הכלים, וחמץ בפסח במשהו. הגה: ויש חולקין ומחמירין. ובמדינות אלו המנהג להחמיר לכתחלה שלא לאכול גבינות ודגים ובשר יבש; אבל אם הדיחו הבשר ג' פעמים קודם פסח, נוהגין לאכלו. ובכרכשות אין מועיל הדחה, לפיכך אין להשרות הטבחות היבשות (מהר"י ברי"ן), ובדיעבד אין להחמיר באלו. אבל בשומן מהותך בכלי חמץ, אסור מדינא אם לא היו נזהרין בשעת עשייתו מחמץ ושלא התיכו אותו בכלי חמץ שהם בני יומן (מרדכי ריש פרק כל שעה וסמ"ג והגהות מיימוני פ"א). וכן כל דבר שמבשלים בכלי חמץ, כגון יין מבושל או מרקחת וכדומה, אסור בפסח. אבל ביום טוב האחרון יש להקל בו (פסקי מהרי"א סי' קע"ז). וה"ה אם נתערב משהו מדברים אלו תוך המאכל, שאין להחמיר לאסור התערובות כנ"ל. יש מחמירין להסתפק מחומץ יין שמסתפקין ממנו כל השנה, דחיישינן שמא נתנו בו מן הנשאר מן הסעודה ולפעמים יש בו פירורי לחם (מהרי"ל). ובמקומות אלו שאין חומץ יין מצוי, לא ראיתי מחמירין בזה. עוד יש מחמירין לכתחלה שלא למלאות מן יין וחומץ יין תוך ל' לפסח בכלי חמץ, ואם מלאוהו תוך שלשים נוהגין שלא לשתותו בפסח (תשובת מהר"י ברי"ן), והמיקל לא הפסיד, כל שכן במקום שאין יין וחומץ מצוי כן נראה לי. חבית יין שדבקו נסריו בבצק, אם הוא תוך שני חדשים קודם פסח עדיין רך הוא ונותן טעם בפסח ואסור לשתותו; ואם נתנוהו קודם לכן, כבר נתייבש ואינו נותן טעם בפסח, ושרי (מרדכי ריש פרק כל שעה וסמ"ג והגהות מיימוני פ"א). מיהו אם יש כזית בצק במקום אחד, חייב לבערו אע"פ שעשו לחזק (פסקי מהרא"י סימן קמ"ט) כדלעיל סימן תמ"ב סעיף ז'.

סעיף ו

מלח ששמו במדוכה, מותר למלוח בו בשר בפסח (משום דאינו מפליט בצונן).

סעיף ז

בוסר שדכין קודם פסח במדוכות מחומצות, מותר לאכלו בפסח. הגה: משום דאינו מפליט בצונן. ואפילו אם נעשה בפסח, אינו אוסר אם היה הכלי נקי; אבל אם חתכו בסכין של חמץ תוך הפסח, יש להחמיר, דסתם סכין אינו נקי ויש לחוש לחמץ הדבוק עליו (מהרי"ל). אבל אם נתערב אותו דבר בתבשיל, אין לחוש ולהחמיר ולאסור מספק, כנ"ל.

סעיף ח

זיתים שנזהרו לחתכם בסכין חדשה, אפילו לא נזהרו לכבשם בקדירה חדשה אם אינה בת יומא מותרת לכולי עלמא.

סעיף ט

יבש ביבש, אע"ג דבשאר איסורים חד בתרי בטיל, חמץ במצה אפילו באלף לא בטיל. וי"א דחמץ שוה לשאר איסורין בזה.

סעיף י

נותן טעם לפגם, מותר גם בפסח. הגה: ויש מחמירין, וכן נוהגין באלו המדינות. ובמקום שיש מנהג להחמיר, אפילו משהו ונותן טעם לפגם אסור (ת"ה סימן קצ"ח /קכ"ח/).

סעיף יא

בין חמץ שנתערב קודם פסח ועבר עליו הפסח, בין שנתערב בפסח ועבר עליו כל הפסח, בין שעבר הפסח על החמץ ונתערב לאחר הפסח, בטל בס'. ( ובפחות מששים סגי ליה בהשלכת הנאת האיסור לים המלח) (הגהות מיימוני פ"א).

סעיף יב

חמץ נוקשה, אפילו בעיניה אינו אסור בהנאה אחר הפסח. והפידאו"ש, חמץ גמור הן ואסורים בהנאה אחר הפסח. הגה: יש נמנעין לשחוק על השלחן עם קלפים הנקראין קרטין בפסח, דחוששין שמא יפול מחמץ נוקשה שבהן לתוך מאכל (פסקי מהרא"י סי' קס"ו).