טור יורה דעה סימן צג

קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בה בתוך מעת לעת אסור אבל אם שהה מעת לעת קודם שבישל בה ה"ל נטל"פ ומותר כתב בעל העיטור אם בישל חלב בקדרה של בשר והיא בת יומא ויש בה ס' איכא מ"ד מבשל בה ממין שבישל בה עכשיו כיון שהתבשיל מותר טעם הראשון בטל וקדרה נמי מותרת ואיכא מ"ד כיון דקי"ל כלי חרס אינה יוצא מידי דופיו לעולם טעם הראשון אינו יוצא לעולם ואינו יכול לבשל בה ממין שבשל בה עכשיו וממין הראשון אינו יכול לבשל בה שהרי האחרון אינו בטל ואין לה תקנה אלא שבירה וכתב הוא שיכול לבשל בה מאיזה מין שירצה ואני תמה היאך מותר לבשל בה חלב וכי עדיף מהגעלה דאפילו הגעלה לא מהני לכלי חרס שפולט תמיד מעט מעט וה"ר פרץ כתב אפילו אינה בת יומא ובשל בה חלב אסור אח"כ לבשל בה בתחלה לא בשר ולא חלב לפי שהיא בלוע מבשר בחלב אלא אם היא של מתכת יגעילנה לאחר מע"ל של בישול שני ואם היא של חרס אין לה תקנה אלא שבירה כתב הרשב"א שאם בישל ירקות בקדרה של בשר שמותר לבשל בה אח"כ גבינה שכבר נתמעט בה כח בלע הבשר ונקלש עד שאין ראוי לחול עליו שם איסור בשר בחלב בד"א כשבלע היתר כמו שאמרנו אבל בלע דבר אסור לעולם הוא באיסורו עד שיגעיל הראוי להגעיל וילבן הראוי ללבן ע"כ:

בית יוסף יורה דעה סימן צג

קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בתוך מעת לעת אסור אבל אם שהה וכו'. בסוף מסכת ע"ז (עה:) איפליגו תנאי בנותן טעם לפגם אם הוא מותר או אסור ופסקו הפוסקים כמאן דשרי ואמרינן בגמרא ולמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר גיעולי גוים דאסר רחמנא היכי משכחת לה א"ר חייא בריה דרב הונא לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא דלאו נותן טעם לפגם הוא ופריך מכאן ואילך לישתרי פירוש אפילו לכתחלה ומשני גזירה שאינה בת יומא אטו בת יומא:

ומ"ש רבינו דאם בשל בה בתוך מעת לעת אסור. כך היא מסקנת הרא"ש ז"ל שם (סי' לו) דכל תוך מעת לעת מיקריא בת יומא ויתבאר בסימן ק"ג (קסב: ד"ה ומ"ש ומיקריא) בס"ד. ומכל מקום דברי רבינו סתומים במ"ש ואם בשל בה בתוך מעת לעת אסור דמשמע דלא משכחת לה צד היתר והא ליתא דנהי שהסכימו רוב הפוסקים דבכולה קדרה משערינן כמו שכתב בסימן צ"ח (קנו.) ואין במה שבתוך הכלי ששים כנגד כל הכלי כדמשמע דברי הרא"ש (פסחים פ"ב סי' ז) שכתב רבינו בטור אורח חיים סוף סימן תנ"ב (קצז.) מכל מקום הוה ליה לפרושי דאינו אלא בנותן טעם וכמ"ש רבינו בסימן צ"ח (קנד:) שהוא דעת הרא"ש (פג"ה סי' כט) והרמב"ן (חולין צח. ד"ה כל איסורין) נמי אף על גב דסבר דהיכא דליכא ששים לא סמכינן אקפילא הא קאמר דהיינו כשנתערב גוף האיסור אבל כשאין שם אלא טעמו כי הכא בנותן טעם שרי אף על פי שאין בו ששים כמ"ש בסימן צ"ח וכן פסק הרשב"א וז"ל כל היכא דלא ידעינן מאי דנפיק מיניה אי איכא קפילא וטעמיה וליכא טעמא אף על גב דלית ששים בדידיה מותר דכיון דליכא טעמא מידע ידעינן דלא נפק מיניה טפי מאחד מששים בהיתר והוא דלא נמחה שם גופו של איסור וכמו שאני עתיד לכתוב באיסור שבטל בששים אבל ליכא קפילא בכולה קדרה משערינן דבמאי דנפק מיניה לא ידעינן עכ"ל בתורת הבית הארוך בתחלת הבית הד' (ש"א א ע"ד) ובהדיא תניא בפרק ג"ה (צז.) קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם ופסקה הרמב"ם בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות (הי"א):

כתב בעל העיטור (ח"ב שער ראשון יד:) אם בשל (בשר) [חלב] בקדרה של (חלב) [בשר] והיא בת יומא ויש בה ששים איכא מאן דאמר מבשל בה ממין שבשל בה עכשיו כו' ואני תמה היאך מותר לבשל בה חלב וכי עדיף מהגעלה וכו'. קשה דעדיפא מינה הוה ליה לאקשויי לבעל העיטור שמתיר לבשל בה מאיזה מין שירצה היאך מתיר לבשל בה בשר אחר שבשל בה חלב בלי הפסק שום תבשיל ביניהם ונראה לומר דלרבותא נקט שהוא תמה היאך מותר לבשל חלב אף על פי שכבר בשל בה חלב ונתמעט טעם בשר הבלוע בה וכל שכן שיש לתמוה היאך מתיר לבשל בה בשר אחר שבשל בה חלב בלי הפסק שום תבשיל ביניהם. ומהר"י ן' חביב כתב שנ"ל שדעת בעל העיטור דאם בשל חלב בקדרה שבשל בה בשר חשיב בישול החלב בה כהגעלה אם נזהר לשפוך אותו חלב מהקדרה קודם שתנוח הרתיחה דמה לי מים הבלועים מאיסור מה לי חלב אסור הלא ודאי כבר הלך לו כל טעם החלב בין מה שקבל מטעם הבשר בין טעם החלב עצמו דאיידי דטריד לפלוט לא בלע ורבינו יעקב תמה עליו משום דאפילו את"ל שלא נשאר בקדרה טעם חלב לפי שנשפך בעודו רותח אבל טעם הבשר שקבלה תחלה לא יצא כולו והיאך מתיר לבשל בה חלב ע"כ. וא"ת דמשמע מדברי בעל העיטור דאפשר דבחלב שבקדרה יהא ששים כנגד כל הקדרה ומדברי רבינו באורח חיים סימן תנ"ב בשם הרא"ש וגם מדברי בעל התרומה שכתב רבינו בסימן שאחר זה (קמט:) משמע דאין במה שבתוך הכלי ששים כנגד כל הכלי י"ל דאפשר דבעל העיטור סבר כהראב"ד (תמים דעים סי' ז) דלא משערינן בכוליה כלי אלא במאי דנפיק מיניה הוא דמשערינן כמו שאכתוב בסימן צ"ח (קנו. ד"ה ומ"ש לפיכך) בס"ד אי נמי בשידוע שיעור הבשר שנתבשל בה איירי בעל העטור דכל כהאי גוונא לדברי הכל לא משערינן בכוליה כלי כמ"ש בסימן צ"ח (קנו.). אי נמי משכחת לה שיהא רוחב הקדרה גדולה כ"כ שיחזיק מים שיהו ששים כנגד כל הקדרה כגון שנחושתה דק ורחבה גדול:

וה"ר פרץ כתב אפילו אינה בת יומא ובשל בה חלב אסור אח"כ לבשל בה וכו'. כ"כ בהגהות סמ"ק (סי' ריג בדיני ביטול אות א) וכתבוהו הגהות מיימוניות בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות (דפוס קושטא הי"ג) וכן כתב רבינו ירוחם בסוף אות כ"ח (נט"ו קלח ריש ע"ב) בשם הגאונים וכן כתב הריב"ש בתשובה (סימן קכ"ו) וסיים בה אבל ירקות ומיני קטניות מותר לבשל בה ונתן טעם לדבר בשם סמ"ק:

כתב הרשב"א (תוה"ק ב"ד ש"ד לז:) שאם בשל ירקות בקדרה של בשר שמותר לבשל בה אחר כך גבינה וכו'. ז"ל בתורת הבית הארוך בסוף הבית הד' (שם) שנינו בפרק בתרא דע"ז (עה:) השפוד והאסכלא מלבנן באור ואמרינן עלה בגמרא (עו.) רמי ליה רב עמרם לרב ששת תנן השפוד והאסכלא מלבנן והתניא גבי קדשים השפוד והאסכלא מגעילן ופריק רבא קדשים היינו טעמא דכל יום עושה גיעול לחבירו ואקשינן אי הכי הגעלה נמי לא ליבעי וסלקא בקושיא שמעינן מהא דכל שבשל בו לאחר מכאן נפלט ממנו האיסור ונכשר לגמרי עד שהקשו אמאי תני בברייתא מגעילן שהרי נגעל בבישול של יום שני ונכשר לגמרי וקשיא לי טובא וכי עדיף בישול דיום שני מהגעלה גמורה ואם הגעלה גמורה הוה קשיא ליה לרב עמרם היאך מכשירתו מה היתה תשובתו של רבא דאמר בכל יום ויום נעשה גיעול והלא ליבון הוא צריך כמו ששנינו במשנתינו והליבון שיהו הניצוצות מנתזין הימנו ועוד הא קיימא לן (פסחים עד.) בכלי מתכות חם מקצתו חם כולו שהאיסור הנבלע מתפשט בכל הכלי ונ"ל דהכי קאמר דקדשים התירא בלע וכיון שבישל בו קודם שיבוא לידי איסור נותר לכשיגיע זמנו להיות חל שם נותר כבר נקלש ונחלש האיסור כ"כ ע"י בישול זה השני עד שלא נשאר בו אלא בלע מועט ואין [ראוי] לחול עליו שם נותר על דבר בלוע מועט כזה וכענין שאמרו (חולין קיא:) לענין בשר בחלב בדגים שעלו בקערה של בשר שמותר לאכלם בכותח משום שכיון שטעם הבשר שקלטו הדגים [מן הקערה] נקלש ונחלש כ"כ קודם שיבוא לידי איסור בשר בחלב וכן הבלע שנתפשט בכל הכלי אינו אלא דבר מועט ועם בישול זה השני אף ע"פ שאין האור מגיע לכולו מכל מקום גם הוא על ידי חם מקצתו חם כולו מתמעט קצת עד שלא נשאר בכל השפוד שום בלע שיהיה ראוי לחול עליו שם נותר אבל קודם שבשל בו שנית (דבלע) [הבלע] מרובה וראוי לחול עליו שם נותר בתוך דופני הכלי וכן כלי שבלע איסור גמור לעולם אין נכשר עד שיגעיל הראוי להגעיל וילבן את שראוי ללבן דמתחלתו איסור גמור היה ועד שנפלט ונגעל לגמרי איסור מיקרי ולפיכך אף על פי שבשל בו לאחר מכן פעם או שתים אין יוצא מידי דפיו עד שיגעילנו כדרכו ואם דבר שדרכו ללבן עד שילבן והילכך כל שבלע היתר כגון שפוד או קדרה של מתכת שבשל בה בשר ואח"כ בשל בה ירקות או דגים הרי נקלש בלע הבשר שבו עד שאין ראוי לחול [עליו] שם איסור בשר בחלב ומותר לבשל בו גבינה אבל כלי שבלע איסור גמור אין נכשר לעולם עד שיכשירנו הכשר גדול כדתנן (ע"ז עה:) את שדרכו להגעיל יגעיל ואת שדרכו ללבן ילבן עכ"ל ומשמע דבשל בה ירקות דנקט הרשב"א לאו דוקא דהוא הדין הרתיח בה מים אלא אורחא דמילתא נקט שאין דרך להרתיח מים אם לא לבשל בהם שום דבר: ואיכא למידק מאי איכא בין האי דהרשב"א למה שכתב בעל העיטור דאיכא מאן דאמר מבשל בה ממין שבשל בה עכשיו כיון שהתבשיל מותר טעם הראשון בטל וקדרה נמי מותרת שרבינו תמה עליו ולא תמה על הרשב"א ואין לומר דע"כ לא שרי הרשב"א אלא בשבשל בה ירקות אבל בבשל בה חלב כההיא דבעל העיטור לא דהא כיון שיש בה ששים ליכא לפלוגי בין חלב לירקות שהרי טעם בשר שבה אינו אוסר בחלב זה יותר ממה שהוא אוסר בירקות, וגם אין לומר דלא שרי הרשב"א אלא בכלי שטף אבל לא בכלי חרס שבליעתו מרובה כדשרי בעל העיטור דמ"ש הא טעמא דיהיב רבינו למיסר בכלי חרס היינו משום דאפילו הגעלה לא מהניא ביה שפולט תמיד מעט מעט ובכלי שטף נמי כל שלא הוגעלו כראוי שייך האי טעמא שהרי עדיין נשאר בהם מבלע האיסור והוא נפלט תמיד מעט מעט ודוחק לחלק ביניהם משום דכלי חרס בליעתו מרובה מכלי שטף דכיון ששניהם בלועים מאיסור והם פולטים תמיד מה לי בלועים מעט מה לי בלועים הרבה ומיהו איכא למימר דלא מהני טעמא דנחלש ונקלש טעם האיסור ע"י בישול זה השני אלא בכלי שטף שבליעתן מועטת אבל לא בכלי חרס שבליעתו מרובה עד שאמרו בו שאינו יוצא מידי דפיו לעולם וכיון שכן אפילו לאחר הגעלה גמורה הרי הוא ככלי שטף שלא הוגעל כלל ולא בישלו בו ירקות שאסור לבשל בו חלב: ורבינו ירוחם (נט"ו סוף אות כח קלח ריש ע"ב) כתב דברי הרשב"א בשם הפסקנים ואח"כ כתב כדברי ה"ר פרץ בשם הגאונים ונראה מדבריו דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ולפי זה צ"ל שהוא סובר דע"כ לא שרי הרשב"א אלא בשבשל בה ירקות וכיוצא בהם אבל בבשל בה חלב לא דאף על גב דכל שאינה בת יומא או שיש בחלב ששים כיון דחלב שרי ה"ל כבשל בה ירקות מכל מקום כיון דחלב הוא אסור בבשר אינו בדין שיהא הוא הגורם היתר לקדרת בשר לבשל בה חלב אי נמי דדוקא במים הוא דקאמר הרשב"א שיש בהם כח להקליש ולהחליש בלע האיסור אבל חלב אין בו כח להקליש כ"כ בלע האיסור. ומיהו מדברי התוספות (קיא: ד"ה הלכתא) [והרא"ש (סי' כט)] בפרק כל הבשר משמע דלית להו הא דהרשב"א שכתבו (קיב.) בשמעתא דדגים שעלו בקערה דההיא דסוף ע"ז דכל יום נעשה גיעול לחבירו טעמא משום דמין במינו בטל ברוב מדאורייתא ובכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא וכן כתבו ג"כ ספר התרומה (סי' מט) וסמ"ג (לאוין קמ וקמא נג:) וכן נראה עוד ממ"ש רבינו בסימן שאחר זה (קמט:) בשם ספר התרומה אף על גב דבשאר איסורין קדרה של איסור ששהתה מעת לעת וכו' בבשר בחלב אינו כן וכו' חלב מותר אף על גב שהוא [בתוך] מעת לעת לחימום המים משמע דלית ליה דהרשב"א דאם כן דעדיפא מינה הוה ליה לאשמועינן דמותר לבשל בה חלב לכתחלה אחר שהורתחו בה המים וכן למה שאכתוב בסימן שאחר זה (קמט. ד"ה וכתב עוד בסמ"ק) בשם סמ"ק גבי תחיבת כף לית ליה דהרשב"א כלל אם לא ע"פ טעם ראשון שכתבתי לדברי רבינו ירוחם: כתב בהגהות שערי דורא (סי' פה ס"ק יג) בשם המרדכי פרק אין מעמידין התיר ר"י הלבן בשר שנתבשל בקדרה של חלב והיה בה חלב כל הלילה [קודם] ואמר כיון דבלוע פעם ראשונה ושניה ושלישית מקודם לכן לא בלע הלילה כלל וחלב שבלע מקודם לא אסר דנותן טעם לפגם הוא ע"כ: כתב רבינו ירוחם (נט"ו אות כט קמ:) אם עירה יורה של בשר רותח לתוך כלי נחשת של חלב אין צריך הגעלה דכלי נחשת לא בלע אא"כ האור מהלך תחתיו וכתב שכן הסכימו הפוסקים ודקדקו מכמה דוכתי ע"כ. ומיהו להרשב"א שסובר דאפילו כלי שני אינו מבשל [מ"מ] מבליע ומפליט הוא וכמ"ש בסימן ק"ה (קסד:) משמע דצריך הגעלה:

שו"ע יורה דעה צג

סעיף א

קדירה שבשל בה בשר, לא יבשל בה חלב. ואם בישל בה בתוך מעת לעת, אסור בנותן טעם. ( וצריך לשער נגד כל הקדירה). אבל אם שהה מעת לעת קודם שבישל בה, הוה ליה נותן טעם לפגם, ומותר התבשיל אבל הקדירה אסור לבשל בה לא בשר ולא חלב. הגה: אבל שאר דברים, מותר. (ריב"ש סימן קכ"ו בשם סמ"ק ובהגמי"י פ"ו) ודין כיסוי קדירה, כדין קדירה עצמה (ד"ע ואו"ה). ויש מחמירים בכיסוי, לומר דאעפ"י שאינו בן יומו דינו כאלו היה בן יומו, (בהגהות ש"ד בשם קובץ) וכן נוהגין בקצת מקומות. וכן אני נוהג מפני המנהג, והוא חומרא בלא טעם. (ד"ע). ומכל מקום במקום שיש שום צד להתיר בלאו הכי, או שהוא לצורך שבת או הפסד, יש להתיר אם אין הכיסוי בן יומו, כמו בקדירה עצמה. ואם לקחו כיסוי רותח מקדירה של בשר ונתנו אותו על קדירה של חלב, אם שניהם חמים, שניהם אסורים אם יש מאכל בקדירה של בשר וחלב. ואם הכיסוי צונן והקדירה חמה, נמי שניהם אסורים אם התחיל להזיע תחת הכיסוי, דתתאה גבר (או"ה). ואם הכיסוי חם, והקדירה צוננת, הכל שרי (שם), רק המאכל צריך קליפה, (לדעת הגהות ש"ד ולא כאו"ה שם), אם אפשר לקלפו, ואם לאו, הכל שרי. ואם לא היה מאכל בקדירה, הכל שרי, דהוי כשתי קדרות שנגעו זו בזו. (הכל ד"ע לסברת הארוך).