שו"ת יחווה דעת חלק ד סימן ל

שאלה: חולה שיש בו סכנה שמחללים עליו את השבת, האם צריכים להזהר שלא לעשות שום מלאכה שאין בה משום פקוח נפש של החולה, או מכיון שניתנה השבת להדחות בגלל פקוח נפש, מותר לעשות לו מלאכה להקל ממכאוביו ויסוריו של החולה, אף על פי שאין בה תועלת כלל בנוגע למצבו המסוכן?

תשובה: המגיד משנה (בפרק ב' מהלכות שבת הלכה י"ד) כתב, שחולה שיש בו סכנה מחללים עליו את השבת לכל צרכיו, ואף על פי שאין סכנה במניעת הדבר שעושים לו. ע"כ. והובא להלכה בבית יוסף /או"ח/ (סימן שכ"ח), אלא שהוכיח מפירוש רש"י (שבת קכ"ט ע"א). שאין לחלל שבת אלא על דבר שאם לא יעשנו יסתכן החולה. ובשלחן ערוך /או"ח/ (סימן שכ"ח סעיף ד') פסק כדברי הרב המגיד, שאפילו אם אין שם מומחים עושים לחולה שיש בו סכנה כל מה שרגילים לעשות לו בחול. וכן כתב המגן אברהם שם בדעת מרן הש"ע. וכ"כ בשו"ת חתן סופר (סימן ל"ד). ולכאורה היה נראה שדין זה תלוי במחלוקת הפוסקים אם השבת דחויה אצל פקוח נפש, או הותרה לגמרי לגבי פקוח נפש. כי בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס קרימונה סימן ר', ובמהדורת בלוך, מקיצי נרדמים, חלק ב' עמוד קי"ט, סימן מ"א) כתב, ומה שהקשה מורי היאך מותר לשחוט לחולה בשבת שיש בו איסור סקילה. ואין מאכילים אותו נבלה שהיא בלאו בלבד, לדבריך תקשה, למה שוחטים ביום טוב שהוא עשה ולא תעשה, ואין אוכלים נבלה שהיא בלאו בלבד, או שיאמר לגוי לנחור עוף, למי שאומר שאין שחיטה לעוף מן התורה, אלא ודאי כיון שהתורה התירה אוכל נפש ביום טוב, הרי הוא כמו חול שמותר בו כל מלאכה לצורך אוכל נפש, וכן בשבת שלמדנו ביומא (פ"ה ע"ב) שפקוח נפש מותר בשבת, כל מלאכה שהיא לחולה שיש בו סכנה מותרת כמו בחול. ע"כ. והובא להלכה בהרא"ש יומא (פרק ח' סימן י"ד), ובתשובה (כלל כ"ו סימן ה'). ע"ש. וכן בהגהות מרדכי שבת (סוף סימן תס"ו). ע"ש. ומבואר שמשווה פקוח נפש בשבת לאוכל נפש ביום טוב, ששניהם דרך היתר גמור, ולא דיחוי בעלמא. אולם בתשובת הרשב"א (סימן תרפ"ט) נשאל בזה, וכתב, שמעתי בשם הרב רבי מאיר מרוטנבורג שהורה להתיר לשחוט בשבת אפילו במקום שיש שם נבלה, והטעם שאמרו לי בשמו חלוש וכו'. ולי נראה שהכל תלוי במחלוקת אם נאמר שבת דחויה אצל פקוח נפש או הותרה, שאם נאמר הותרה אצל חולה שוחטים לו בשבת כדרך שאנו שוחטים לעצמנו בחול, וכמו שאמרו ביומא (ו' ע"ב) לסברת מי שאומר טומאה הותרה בצבור שאם נטמא הכוס אפילו יש שם כוס אחר נותן מן הכוס שנטמא, אבל למאן דאמר דחויה היא מאכילים לחולה נבלה שהוא צריך לאכול ואין אנו שוחטים לו, שבמקום שיש לו בשר לאכול לא נחלל שבת בשבילו. וכמדומה שהלכה כמי שאומר שבת דחויה היא ולא הותרה. ומכל מקום אם אין שם נבלה אין אומרים לגוי לשחוט לו כיון שהיא דחויה אצלו. ושנינו (יומא פ"ד ע"ב) אין עושים דברים הללו על ידי גוים ולא על ידי קטנים אלא על ידי גדולי ישראל. ע"כ. (ותשובת הרשב"א הובאה בבית יוסף /או"ח/ סימן שכ"ח). (וראה עוד בשו"ת הרשב"א ח"ז סי' שמ"ג). וכן כתב הר"ן ביצה פרק ב' (י"ז ע"א), שהשבת דחויה היא אצל חולה שיש בו סכנה, ולא הותרה, לפיכך כל שעיקר מלאכה אסור אף תוספתו כמוהו. ונאסר מן התורה, אבל יום טוב שאוכל נפש הותר בו לגמרי, שאפילו אפשר מערב יום טוב מותר, כל שהוא מרבה על העיקר מותר ובלבד שיהיה בטורח אחד, ולכן אמרו ממלאה אשה קדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת וכו'. ע"ש. הא קמן שמחלק בין פקוח נפש בשבת שהוא דיחוי בלבד, לאוכל נפש ביום טוב שהותר לגמרי. ולפי זה יש לומר שהרב המגיד סובר שבת הותרה אצל פקוח נפש, לכן כיון שניתנה להדחות כל שיש צורך כל שהוא לחולה, אפילו אין במניעת הדבר ההוא כדי לסכן החולה, מותר לעשותו בשבת כדרך שרגילים לעשותו בחול. אבל לרש"י שבת דחויה אצל פקוח נפש ולא הותרה, ולכן אין להתיר אלא דבר שבמניעתו יסתכן החולה, ותו לא מידי. [וע' למהר"ם בן חביב בתוספת יום הכפורים (יומא פ"ד ע"ב) בד"ה מחמין חמין, שכתב להוכיח כהרב המגיד להקל. ע"ש]. (ב) ולכאורה היה נראה להביא סמוכים לדעת האומרים שבת הותרה אצל פקוח נפש, ממה שאמרו (ביומא פ"ה ע"ב) שרבי אלעזר בן עזריה למד דין פקוח נפש שדוחה שבת מדין מילה, ומה מילה שהיא אחד מרמ"ח איברים של אדם דוחה שבת, קל וחומר לסכנת כל גופו שדוחה שבת. ומילה הותרה בשבת, כדילפינן (שבת קל"ב ע"א) וביום השמיני אפילו בשבת. וכן כתב בחידושי הר"ן (שבת ק"ל ע"א) וזו לשונו: רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת, פירוש מביאו בידו, ואינו משנה להביאו במנעלו ובפונדתו, ואף על גב דלעיל (קכ"ח ע"ב) אמרינן לגבי פקוח נפש דכל היכא דאיכא לשנויי משנינן, שאני התם שלא הותרה שבת לידחות אצלו כל שאפשר בלא חילול, אבל גבי מילה שניתנה השבת לידחות אצלה, אפילו אפשר בלי חילול, לא מהדרינן בה לעשותה בשמאלו או לשנות בה דבר, משום דלא חשבינן למילה שדחויה היא אצל שבת, אלא היתר גמור היא אצלו, שהתורה התירה בפירוש למול בשבת. והוא הדין לגבי מכשירי מילה אליבא דרבי אליעזר, שלדעתו מכשירי מילה כמילה, ששבת כמו חול גמור היא ואין לשנות בה כלל. ע"כ. נמצא שאפילו למאן דאמר שבת דחויה היא אצל פקוח נפש, מילה הותרה לגמרי בשבת. וראה עוד בחידושי הרמב"ן שבת שם. ולדברי האומרים אף פקוח נפש הותרה אצל שבת, רווחא שמעתתא טפי, דהא ילפינן פקוח נפש מדין מילה מקל וחומר, ואם כן דון מינה ומינה, מה מילה הותרה לגמרי אצל שבת, אף פקוח נפש הותרה. [ומיהו יד הדוחה נטויה, משום דמסקינן עלה ביומא (פ"ה ע"ב) לכולהו אית להו פירכא, בר מדשמואל דלית ליה פירכא, דיליף מדכתיב וחי בהם ולא שימות בהם. ואם כן אין הכרח גמור שפקוח נפש הותרה לגמרי אצל שבת]. ובאמת שבפסקי רבי ישעיה מטראני (שבת ק"ל ע"ב) כתב, בהא דאמרינן שהביאוהו דרך חצרות וקרפיפות שלא ברצון רבי אליעזר שמתיר להביאו דרך רשות הרבים, והקשה, שכיון שאפשר להביאו בהיתר דרך חצירות למה יביאנו דרך רשות הרבים, (וכן הקשו התוספות שם), ותירץ בזו הלשון: ויש לומר דקסבר רבי אליעזר שכיון שניתנה שבת לידחות בכך לא מהדרינן בתר היתרא, דכחול גמור משוי לשבת לגבי מילה, ואינו זקוק לחזר אחר היתר. ולכן גם בפקוח נפש שהותרה בשבת על ידי ישראל, אין צריך לחזר אחר גוי, שכיון שניתנה שבת לידחות הרי הוא כחול גמור ואין צריך לחזר אחר ההיתר כיון שהכל שוים בו. וכיוצא בזה אמרו בפסחים (ע"ט ע"א) לדעת מי שאומר טומאה הותרה בצבור, שאם נטמא כלי שרת, אפילו יכולים לעשות בטהורים עושים גם בטמאים, שכיון שהותרה הטומאה בצבור כטהרה שויוה רבנן ואין צריך לחזר אחר טהרה. ע"ש. ומבואר מסיום דבריו שפקוח נפש ומילה דינם כהיתר גמור לגבי שבת, כמו לדעת מי שאומר טומאה הותרה בצבור. וכן כתב בשו"ת התשב"ץ חלק ג' (סימן ל"ז), שיש ללמוד ששבת הותרה לגבי פקוח נפש, ממה שאמרו ביומא (פ"ה ע"ב) ללמוד דין פקוח נפש ממילה שדוחה שבת, ונראה ודאי ששבת הותרה לגמרי לגבי מילה, ולא דחויה בלבד היא, ומה שאמרו בש"ס בכמה דוכתי שמילה דוחה שבת לאו דוקא דחויה, אלא הוא הדין שהותרה, שאין בין עבודה במקדש למילה לענין שבת, ולא כלום, ששניהם התירה אותם התורה בפירוש, ואף על פי כן אמרו (יומא פ"ה ע"א) עבודה דוחה שבת, וכן בסנהדרין (ל"ה ע"ב), ועל כרחך דלאו דוקא, אלא הותרה, וכמו שאמרו ביומא (מ"ו ע"א), והוא הדין למילה. ולכן אם ענין זה של נבלה כנגד חילול שבת תלוי במחלוקת אם שבת הותרה או דחויה הדבר פשוט שמחללים שבת על ידי שחיטה ואין מאכילים אותו נבלה. ע"כ. גם בשו"ת הרמ"א (סימן ע"ו) כתב, שלפי מה שכתב הרמב"ם (פרק ב' מהלכות שבת הלכה ב') ששבת לגבי פקוח נפש הרי הוא כחול גמור, וכן כתב הרא"ש (בסוף יומא) בשם מהר"ם מרוטנבורג, שלכן שוחטים לחולה בשבת ואין מאכילים אותו נבלה מאחר שהוא כחול, אם כן הוא הדין לגבי מילה בשבת, שהותרה לגמרי בשבת, ולא דחויה בלבד היא, שהרי ביומא (פ"ה ע"ב) למדנו מקל וחומר, ומה מילה שהיא אבר אחד דוחה שבת כל שכן פקוח נפש. ושמע מינה שאין לחלק בין מינה לפקוח נפש וכו'. ע"ש. (ועיין להפרי מגדים בספר תיבת גומא ריש פרשת תזריע שהקשה למאן דאמר (עבודה זרה כ"ז ע"א) אשה כשרה למול, ולפי דעת התוספות (קידושין ל"ד ע"א) אין האשה מצווה בעשה דשבת אלא רק בלא תעשה, אם כן תמול האשה בשבת, ולא איש, דלגבי האיש יש עשה ולא תעשה, ואילו לגבי האשה עשה דמילה דוחה לא תעשה דשבת. ויש לומר מילה בשבת הותרה לגמרי, ולכן אפילו יש לפנינו איש ואשה רשאי האיש למול. ועיין עוד בשו"ת קרן לדוד (סימן ק"א). ודו"ק).

ברם גם במילה אין הדבר מוסכם שהותרה לגמרי בשבת, כי הנה מרן השלחן ערוך יורה דעה (סימן רס"ו סעיף י"ד) כתב: יש ליזהר שלא ימולו שני מוהלים מילה אחת בשבת שזה ימול וזה יפרע, אלא המל הוא עצמו יפרע. וכתב על זה הרמ"א בהגה; ולא מצאתי ראיה לדבריו, ואדרבה נראה לי שיש להתיר, שהרי מילה דוחה שבת כמו העבודה במקדש, ושם כמה כהנים היו עובדים בקרבן ומחללים עליו את השבת, שמאחר שניתן השבת לידחות הרי הוא כחול לגמרי. וכן כתב להתיר בספר התרומה. אך בקובץ מצאתי שכתב לאסור, ולכן טוב להחמיר לכתחלה, אף על פי שמן הדין נראה לי כמו שכתבתי. ע"כ. ונראה שדעת מרן השלחן ערוך שמילה לא הותרה לגמרי בשבת, אלא השבת דחויה היא אצלה, ולכן המל ולא פרע איסורא קעביד שלא גמר המצוה, וסבירא ליה למרן שאין זה דומה לדין עבודה שבמקדש ששם הותרה לגמרי, כמבואר ביומא (מ"ו ע"ב). אבל הרמ"א לשיטתיה בתשובה (סימן ע"ו) הנ"ל להתיר מטעם שמילה הותרה לגמרי בשבת, ולא דחויה בלבד היא. ע"ש. ובאמת שהשואל ומשיב קמא (חלק ג' סוף סימן קנ"ג) כתב לתמוה על הרמ"א, שמנין לו לדמות מילה לעבודה, הרי יש לומר שעבודה הותרה בשבת (כמו שאמרו ביומא מ"ו ע"ב), מה שאין כן מילה, שהשבת דחויה אצלה ולא הותרה. ושכן כתב בחיבורו יד שאול (סימן רס"ו) לחלק בזה בין מילה לעבודה שזו דחויה וזו הותרה. וע"ש. (אולם הרמ"א פירש שיחתו בתשובתו הנ"ל). והשער המלך (בפרק י"ב מהלכות עבודה זרה הלכה א') בד"ה עוד כתב, שמילה דחויה ולא הותרה, שהרי ביבמות (ה' ע"ב) בעי למילף עשה דחי לא תעשה ממילה. ע"ש. אבל התם הא בעי למילף נמי מתמיד, ועבודה הותרה בשבת, ובעל כרחך דלאו דוקא דחויה. (ויש לומר לפי מה שכתב הגאון רבי יצחק אלחנן בשו"ת עין יצחק חלק אורח חיים סימן טו ענף ב', דעבודה בשבת נמי אינה אלא מתורת דחיה. ע"ש. ועיין עוד בספר נחל איתן פרק ב' מהלכות שבת הלכה א'. ודו"ק). ובשו"ת נחפה בכסף (חלק אורח חיים סימן ה') פשיטא ליה דמילה דחויה ולא הותרה. ע"ש. ולא זכר שר מכל הנ"ל. אולם לכאורה כן משמע מהתוספות שבת (ק"ל ע"ב) שהקשו, הא אמרינן לקמן (קל"ג ע"א) שאם יכול לקיים שניהם מוטב, ואם כן מאי קאמר שלא ברצון רבי אליעזר, כיון שיכול להביאו דרך חצירות למה יביאנו דרך רשות הרבים. ע"ש. וכן כתב בשו"ת שאגת אריה (סימן נ"ט), ודחה דברי הרמ"א הנ"ל. עש"ב. ובביאורי הגר"א ביורה דעה (סימן רס"ו ס"ק כ"ה) כתב על דברי הרמ"א, שאין ראיה מדין עבודה שהותרה לגמרי כמו שאמרו ביומא (מ"ו ע"ב), מה שאין כן מילה שהשבת דחויה אצלה, כדאמרינן ביומא (פ"ה ע"ב) ומה מילה שהיא אבר אחד דוחה שבת, כל שכן פקוח נפש, ושבת ודאי דחויה היא אצל פקוח נפש, כמו שכתב הרמב"ם (ריש פרק ב' מהלכות שבת). ומיהו אי אפשר לומר כן, שהרי בשבת (קל"ג ע"ב), מאן תנא פירש אינו חוזר על ציצין שאינן מעכבין, רבי ישמעאל היא, דתניא י"ד ניסן שחל בשבת מפשיטין הפסח עד החזה דברי רבי ישמעאל, וחכמים אומרים מפשיטים את כולו. ואם איתא הרי אפילו לרבנן ניחא כיון ששבת דחויה היא אצל מילה. ע"כ. נמצא שבמסקנת הגר"א נראה שמחלק בין מילה לפקוח נפש, שהמילה הותרה, ולגבי פקוח נפש דחויה היא השבת. וכן העלה הגאון הנצי"ב בספר העמק שאלה (שאילתא י' אות ט'). עש"ב. (ועיין עוד בספרו מרומי שדה שבת ק"ל ע"א).

(ג) אלא דמה שכתב הגר"א שבודאי שבת דחויה היא אצל פקוח נפש, ומוכיח כן מלשון הרמב"ם (ריש פרק ב' מהלכות שבת): השבת דחויה אצל סכנת נפשות. אף על פי שגם מרן הכסף משנה שם הבין כן בדעת הרמב"ם, והשוה דין זה למה שכתב הרמב"ם בפרק ד' מהלכות ביאת מקדש שטומאה דחויה היא בצבור, ולא הותרה, והוא הדין לפקוח נפש בשבת, ושכן כתבו הרשב"א והר"ן. ע"ש. וכן כתב עוד מרן בבית יוסף /או"ח/ (סימן שכ"ח) בדעת הרמב"ם. וכן כתב הקרבן נתנאל (בסוף יומא). וראה עוד בספר צרור החיים (ריש פרק ב' מהלכות שבת), ובספר ווי העמודים על היראים (סימן י"ט אות ו'), ובספר פתח הדביר (סימן רע"ח סק"א), אולם הרמ"א בתשובה (סימן ע"ו), סובר בדעת הרמב"ם ששבת הותרה לגבי פקוח נפש, וכמו שכתב (בפרק ב' מהלכות שבת הלכה ב'), כללו של דבר, שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להם. ע"ש. ולדבריו צריך לומר דמה שכתב הרמב"ם (בריש פרק ב' מהלכות שבת) שהשבת דחויה אצל סכנת נפשות, לאו דוקא, וכל כוונתו לומר שאיסור שבת נדחה לגמרי לגבי סכנת נפשות. וכ"כ הגאון הרגאצ'ובי בספר צפנת פענח (ריש פרק ב' מהלכות שבת), שמה שכתב רבינו דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות, אינו רוצה לומר אם דחויה אם הותרה, אלא כוונתו שלא תאמר שיש איסור שבת ורק הסכנה דוחה את השבת, אלא גוף השבת נדחה מפני הסכנה, ולכן כתב, כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי היא כחול וכו', ונמצא שלגבי חולה שיש בו סכנת נפשות אין כאן שבת, וכל צרכיו נעשים בשבת אף על פי שבלא הן לא ימות, שכיון שהוא מסוכן והוא צריך להם מותר, וכמו שכתב הרב המגיד לקמן בהלכה י"ד. ע"כ. וכן כתב בשו"ת חסד לאברהם תאומים מהדורא תנינא (חלק אורח חיים סימן ס"ז) שגם הרמב"ם סובר שהשבת הותרה לגבי פקוח נפש, ומה שכתב דחויה לאו דוקא. ע"ש. וכן כתב בשו"ת אבני נזר (חלק אורח חיים סימן תנ"ה אות ה') לדייק מדברי הרמב"ם, שכתב, כללו של דבר שבת לגבי חולה מסוכן הרי הוא כחול וכו', ואלו האפיקורסים האומרים שזהו חילול שבת עליהם הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם. שמבואר מזה שבאמת אין כאן חילול שבת כלל, שהשבת הותרה לגבי סכנת נפשות, וזהו כמו שאמרו בירושלמי (פרק ב' דעבודה זרה הלכה ב'), שבת הותרה מכללה להתרפאות. ע"ש. גם בשו"ת דברי מלכיאל חלק ד' (סימן ט"ו) כתב, שגם הרמב"ם סובר שהשבת הותרה לגבי פקוח נפש, ומה שכתב (בריש פרק ב' מהלכות שבת) שהשבת דחויה, לאו דוקא הוא, ומשום שבלשון הש"ס בכמה מקומות נזכר שפקוח נפש דוחה שבת תפס לשון דחויה. וראיה לזה ממה שכתב הרמב"ם שדחויה שבת אצל סכנת נפשות כשאר איסורים, ובשאר איסורים כתב (בפרק י"ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט"ז): מי שאחזו בולמוס מאכילים אותו מיד דברים האסורים עד שיאורו עיניו, ואין מחזרים על דבר המותר אלא ממהרין בנמצא לפניהם, ומאכילים אותו הקל הקל תחלה, אם האירו עיניו דיו, ואם לאו מאכילים אותו החמור. והיינו משום דסבירא ליה שהותרו האיסורים לגבי פקוח נפש, ולכן אין מחזרים אחר היתר. וכן מוכח עוד ממה שכתב (בריש פרק ב' מהלכות שבת) ובפירוש המשנה (סוף פרק י"ח דשבת), שהטעם שבמקום פקוח נפש עושים על ידי גדולי ישראל ולא על ידי גוים וקטנים, כי אם יעשו על ידי גוים וקטנים יבואו להקל בחילול שבת, כי לא ידעו שזה הותר רק בשביל פקוח נפש. ואם איתא ששבת דחויה היא אצל פקוח נפש, אם כן מן התורה צריך לחזר לעשות בהיתר (כמבואר ביומא ו' ע"ב), ואיך אפשר שיתקנו חז"ל לעשות דוקא בגדולים בשביל איזה חשש וכו'. ואכן הפוסקים שסוברים דחויה כתבו הטעם, כדי שלא יקלו בהצלת נפש, ויסברו שאסור לחלל שבת בשביל פקוח נפש. (ועיין עוד בתוספות והרא"ש והר"ן יומא פ"ד ע"ב). ובע"כ שהרמב"ם סובר שהשבת הותרה אצל פקוח נפש. עכת"ד. נמצא שאין הכרח כלל לומר בדעת הרמב"ם שסובר ששבת דחויה בלבד ולא הותרה לגבי פקוח נפש. ועיין בשו"ת הלכות קטנות חלק ב' (סימן קנ"ד). ע"ש.

(ד) והלום ראיתי להגרי"מ אפשטיין בערוך השלחן (יורה דעה סוף סימן רס"ו) שכתב שכיום פשט המנהג כדברי הרמ"א, שזה מל וזה פורע בשבת, ואף מרן הבית יוסף עצמו בספרו בדק הבית הביא בשם הארחות חיים להתיר. ויש שתלו עצמם בדברי הגר"א שכתב על דברי הרמ"א, שאין ראיה מעבודה במקדש, שעבודה הותרה, ואילו מילה דחויה כמו פקוח נפש וכו'. אך לא הבינו דבריו לנכון, שהרי אין מסקנתו כן, וכוונתו של הגר"א במסקנתו שגם לגבי מילה ופקוח נפש הותרה השבת אצלם, והרמב"ם שכתב שהשבת דחויה אצל סכנת נפשות, לא נחית להפרש זה בין דחויה להותרה, ולא נתכוון אלא לומר שהשבת נדחית מפני פקוח נפש, ועל זה הביא הגר"א ראיה משבת קל"ג ע"ב וכו', דמוכח שמילה הותרה, והוא הדין לפקוח נפש שלמדנו מקל וחומר ממילה. עכת"ד. ובמחכ"ת אין דעת הגר"א כן, שאף שלגבי מילה מסקנת הגר"א שהותרה השבת אצלה, אבל לגבי פקוח נפש שכתב שבודאי שהשבת דחויה אצל פקוח נפש, כמו שכתב הרמב"ם ריש פרק ב' מהלכות שבת, בזה לא חזר בו כלל, ונשארה דעתו בזה גם במסקנא. וכן כתב במפורש בביאורי הגר"א יורה דעה (סימן קנ"ה ס"ק כ"ד) על מה שכתב הרמ"א בהגה שם, שאין מתירים שום דבר איסור לחולה אם יוכלו לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור וכו', וכתב הגר"א, משום דקיימא לן שבת דחויה היא אצל פקוח נפש ולא הותרה, וכמו שכתב הרמב"ם ריש פרק ב' מהלכות שבת וכו'. ע"ש. ואם נפשך לומר, והרי רבי אלעזר בן עזריה למד פקוח נפש שדוחה שבת קל וחומר ממילה, ואם לגבי מילה הותרה, הכי נמי לגבי פקוח נפש הותרה, יש לומר כמש"כ לעיל, שלאחר שאמרו בש"ס (יומא פ"ה ע"ב) לכולהו אית להו פירכא בר משמואל (שלמד מהפסוק וחי בהם ולא שימות בהם) דלית ליה פירכא. לפיכך יש לומר הא כדאיתא והא כדאיתא, מילה הותרה ופקוח נפש דחויה. וכן כתב השאגת אריה (סימן נ"ט). ע"ש. ועוד יש לומר שאף על פי שמן התורה דין פקוח נפש כמילה שהשבת הותרה אצלה, מדרבנן החמירו בפקוח נפש שכל שאפשר לעשות בהיתר בלי שיהוי יעשו, ולכן אמרו שמאכילים אותו הקל הקל תחלה. וכן כתב בספר נחל איתן (פרק ב' מהלכות שבת הלכה א'), דמה שכתב הרמב"ם דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות היינו מדרבנן. ע"ש. וכן כתב בשו"ת חיים וחסד מוספייא (סוף סימן י"ז). וכן מבואר בדברי המבי"ט בקרית ספר (פרק י"ד מהלכות מאכלות אסורות). ע"ש. ושוב ראיתי בערוך השלחן אור חיים (סימן שכ"ח סק"ג) שכתב, שלפי מה שלמדו ביומא (פ"ה ע"ב) שפקוח נפש דוחה שבת קל וחומר ממילה, מוכח בודאי שהשבת הותרה לגבי פקוח נפש כדין מילה. שבודאי אי אפשר לומר במילה שהיא רק דחויה, וכמו שביארנו בערוך השלחן יורה דעה (סוף סימן רס"ו). ולפי זה מה שכתב הרמב"ם דחויה, אין כוונתו לומר שהיא רק דחויה ולא הותרה וכו', אלא שמכל מקום כיון שהרשב"א והר"ן כתבו להדיא דחויה ולא הותרה, אין הכרח להוציא דברי הרמב"ם מפשוטם וכו'. ע"כ. (וע"ע בשו"ת מחזה אברהם סימן נ"ה. ודו"ק).

(ה) ועינא דשפיר חזי להתוספות (פסחים מ"ו ע"ב) שכתבו: ואם תאמר אי אמרינן הואיל אם כן בטלת כל מלאכות שבת, הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה, ויש לומר כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל. ע"כ. ולכאורה יש לדקדק דמאי קושיא, הרי מלאכת אוכל נפש ביום טוב הותרה, ומשום הכי שפיר אמרינן הואיל ואי מקלעי אורחים, ואילו מלאכות שבת לחולה שיש בו סכנה אינן אלא בתורת דחיה, ולא היתר גמור, ומשום הכי אין לומר בהן הואיל. ומוכח מדברי התוספות שסוברים שגם שבת הותרה לגבי פקוח נפש, ולכן הקשו לנכון מיום טוב לשבת, והוצרכו לתרץ שמכיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל. וכן ראיתי להגאון רבי ברוך פרנקל תאומים בשו"ת עטרת חכמים (חלק אורח חיים סימן ד'), שעמד בזה על קושית התוספות הנ"ל, ותירץ על פי מה שהסביר במקום אחר ששיטת התוספות היא שהשבת הותרה לגבי פקוח נפש, ולכן הקשו שפיר. ע"ש. וכן כתב בשו"ת בשמים ראש (בכסא דהרסנא סימן ל"ט) בדעת התוספות פסחים הנ"ל. וכן כתב הגדול ממינסק בשו"ת אור גדול (סימן א', דף י"ז ע"א), שדעת התוספות (פסחים מ"ו ע"ב) כדברי מהר"ם מרוטנבורג שהשבת הותרה לגבי פקוח נפש, ולכן שפיר כתבו להשוות מלאכות שבת לפקוח נפש למלאכת אוכל נפש ביום טוב. ע"ש. גם השואל ומשיב (במהדורא תנינא, חלק ב' סימן ט"ו, ובמהדורא תליתאה, חלק א' סימן תל"ג), כתב ליישב כן דעת התוספות פסחים הנ"ל. ע"ש. והגאון בעל ישועות יעקב (באורח חיים סימן כ"ב, ובסימן תק"ט סק"ד) כתב גם כן לתרץ קושית התוספות פסחים (מ"ו ע"ב) לפי דעת הסוברים דשבת דחויה ולא הותרה, ואילו מלאכת אוכל נפש ביום טוב הותרה. ע"ש. וכן כתב בשו"ת הריב"א (חלק אורח חיים סימן נ', ובסוף הספר במפתחות לסימן נ'). ובשו"ת שם אריה (חלק אורח חיים סימן ג'). ובשו"ת מהר"ם שיק (חלק אורח חיים סימן ק"מ, בד"ה ונראה, ובסימן קמ"ז בד"ה אמנם בגוף הדין). ע"ש. וכן כתב מדנפשיה ידידי הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך בספרו מאורי אש (דף י"ב ע"ב). וראה עוד בשו"ת היכל יצחק (חלק אורח חיים סימן ל"ג אות ז'). ועל כל פנים למדנו מכל האמור שדעת התוספות והמהר"ם מרוטנבורג והרא"ש והמרדכי והטור ורבינו ישעיה הראשון והרשב"ץ, שהשבת הותרה לגבי פקוח נפש. ושלא כדברי הרשב"א והר"ן. ולפי זה ניחא מאד מה שכתב הרב המגיד (פרק ב' מהלכות שבת הלכה י"ד) הנ"ל, שאפילו אין במניעת הדבר ההוא משום סכנה לחולה, מותר לעשותו בשבת, שסובר ככל הני אשלי רברבי שהשבת הותרה לגבי פקוח נפש. ואף מרן השלחן ערוך שפסק שעושים לחולה שיש בו סכנה כל מה שרגילים לעשות לו בחול, אלמא שסובר כדברי הרב המגיד, גם הוא יסבור ששבת הותרה לגבי פקוח נפש. ואף על פי שמרן בבית יוסף הבין בדעת הרמב"ם שהשבת רק דחויה ולא הותרה אצל פקוח נפש, ושכן דעת הרשב"א והר"ן. וידוע שדרכו של מרן השלחן ערוך לפסוק כדעת הרמב"ם, וכמו שכתב מרן החבי"ב בכנסת הגדולה אורח חיים (סימן תצ"ה), שחיבור השלחן ערוך מיוסד על פי דעת הרמב"ם, כי הוא מרא דאתרא של ארץ ישראל וארצות המערב. (וראה עוד בשיורי כנסת הגדולה אורח חיים סימן קכ"ח סק"ה, ובכנסת הגדולה אבן העזר סימן קי"ט ס"ק מ"ח). וכן כתב הגאון רבי משה אמאריליו בשו"ת דבר משה (חלק א', חלק אורח חיים סימן כ"ד, וחלק ג', חלק אורח חיים סימן י"ד). וכן כתב הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת חקות החיים (סימן נ"א דף ס"ח ע"א), ובנו הגאון רבי אברהם פלאג'י בשו"ת שמע אברהם (סימן ח' דף כ"ה ע"ג, וסימן ל"ג דף ק"ז ע"ג). וכן כתב בשו"ת מכתב לחזקיהו (סימן ו' דף ל"ב ע"ג). ועוד אחרונים. אולם נראה בעיני שמרן ז"ל כשחיבר השלחן ערוך, רוח על פניו יחלוף, שאין הכרח כלל שהרמב"ם סובר שהשבת רק דחויה ולא הותרה לצורך פקוח נפש, בניגוד לדברי המהר"ם והרא"ש ושאר פוסקים הנ"ל. (ומכל שכן שיש לצדד שאין זה אלא מדרבנן, וכמו שכתבו המבי"ט והנחל איתן ודעימיה). ובמקום פקוח נפש שומעים להקל ולא להחמיר, לכן פסק כדברי הרב המגיד שמותר לעשות גם דברים שאין במניעתם משום סכנה לחולה. וכבר מצאנו כיוצא בזה למרן החיד"א במחזיק ברכה יורה דעה (סימן מ"ז סק"ד) שכתב, דזמנין דמרן רוח על פניו יהלוך בחיבור השלחן ערוך, וחזר בו ממה שכתב בבית יוסף בראותו פוסקים רבים שכתבו להיפך. ע"ש. והוא הדין לנידון דידן. וכן העלה בשו"ת שמש צדקה (חלק יורה דעה סימן כ"ט), שהעיקר כדברי הראשונים והשלחן ערוך שהשבת הותרה אצל פקוח נפש. עש"ב. ועיין עוד להגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (חלק אורח חיים סימן רצ"ז), שכתב גם כן, שמרן השלחן ערוך שפסק /או"ח/ (בסימן שכ"ח סעיף י"ב) שמחללים שבת על חולה שיש בו סכנה על ידי ישראל גדולים ולא על ידי גוים וקטנים ונשים, על כרחך שסובר שהשבת הותרה אצל פקוח נפש וכו'. ע"ש. (וזה כמו שכתב הדברי מלכיאל חלק ד' סימן ט"ו הנ"ל). ודון מינה ואוקי באתרין. [וראה בחידושי הרשב"א (קידושין כ"א ע"ב) שאם ההיתר הוא דרך דיחוי ולא הותר לגמרי, כדין עשה דוחה לא תעשה, לא שייך לומר הואיל ואשתרי אשתרי, אבל היכא דהותר לגמרי שפיר אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי. ע"ש. וכן כתב הראב"ד בפירושו לתמיד (ל"ב ע"א) ע"ש. ויש ללמוד מזה ג"כ לנידון דידן. וע' בזבחים (ל"ב ע"ב), ובשו"ת נודע בשערים (חיו"ד סי' כ"ג). ודו"ק].

(ז) ואחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת, הבא נבוא לדברי המשנה ברורה בביאור הלכה (סימן שכ"ח סעיף ד') על מה שכתב מרן השלחן ערוך, מכה של חלל אינה צריכה אומד (אם יש סכנה לשעתה), שאפילו אם אין שם בקיאים והחולה אינו אומר כלום, עושים לחולה כל מה שרגילים לעשות לו בחול. וזה תוכן דברי הביאור הלכה: זהו לשון הרמב"ן בתורת האדם, וכתב המגיד משנה: שמזה משמע שאף על פי שאין סכנה במניעת הדבר ההוא מותר לעשותו. ולפע"ד צריך עיון, שלפי הנראה הרבה פוסקים חולקים על זה, שהרי רש"י פירש שחולה שיש בו סכנה היינו שמסוכן הוא בלעדי התרופה ההיא. וכבר הביאו בבית יוסף. והר"ן על הרי"ף כתב כפירוש רש"י. ועוד שביומא (פ"ב ע"א) שנינו, חולה מאכילים אותו על פי בקיאים. ופירש רש"י: אם יאמרו הרופאים שמסוכן הוא אם אינו אוכל. ובלא אומדנא אין מאכילים אותו, וממילא הוא הדין לענין חילול שבת. וכן מבואר בתוספות שבת (קכ"ח ע"ב) ובמאירי שם. וכן דעת הרשב"א בתשובה (סימן רי"ד) שכתב שמסוכן הוא אצל אכילה וכו' ונאכילהו ביום הכפורים. והוא הדין לענין שבת. גם מדברי הרמב"ן אין ראיה כל כך וכו'. אולם מצאתי לאיזה פוסקים שכתבו כדברי המגיד משנה, וזו לשון הרשב"ץ חלק א' (סימן נ"ד): ואפילו הבערה שהיא מלאכה גמורה עושים אותה בשביל חולה שיש בו סכנה, ואף על פי שאין עיקר רפואתו בהדלקת הנר, אלא שאנו צריכים לה לצרכי רפואתו, וכדתניא (שבת קכ"ח ע"ב) ואם היתה צריכה לנר מדליקים לה, ואפילו היא סומא, ואף על גב דלא חזיא, אתובי מיתבא דעתה, סברא אי איכא מידי חזיא חברתי ועבדה לי. מכאן נראה שאפילו משום ישוב דעתו של החולה אף על פי שאין צריך לרפואתו אלא ליישוב דעתו בלבד, מחללים עליו שבת. והוא הדין שאר מלאכות שהחולה מתיישבת דעתו בהן עושים אותן בשבת. ומשמע דסבירא ליה כהמגיד משנה. וכן מצאתי להמאירי בסוף יומא. ובאור זרוע הלכות יולדת מצאתי שיש מחלוקת בזה. עכת"ד. ולפע"ד יש לומר שהרשב"א והר"ן לשיטתם שסוברים שבת דחויה בלבד אצל פקוח נפש, אבל לדעת הראשונים שסוברים שהשבת הותרה לגמרי לגבי חולה שיש בו סכנה, כל שהיא מכה של חלל שחזקתה סכנה אין צריך אומד, ולכן אין צריך לדקדק אם הדבר חיוני כל כך לצורך החולה. וכן הרשב"ץ שהתיר בזה לשיטתיה דסבירא ליה שבת הותרה אצל פקוח נפש וכנ"ל. ונמצא שרבים מהראשונים שסוברים ששבת הותרה אצל פקוח נפש עומדים בשיטת המגיד משנה, ולכן יפה פסק מרן השלחן ערוך כדבריהם. וכבר הסביר הגאון הראגצ'ובי בצפנת פענח (ריש פרק ב' מהלכות שבת) בדעת הרמב"ם, שכשיש חולה שיש בו סכנה אין לחשוב שיש איסור שבת ורק הסכנה דוחה אותו, אלא גוף השבת עצמו נדחה במקום סכנה, ולכן כל צרכיו נעשים בשבת אף על פי שבלא הם לא ימות. ע"ש. ומצאתי להגאון רבי אלחנן וסרמן בקובץ הערות על יבמות (סימן י"ח אות ה'), שהביא דברי המגיד משנה ומרן השלחן ערוך, והערת המשנה ברורה בביאור הלכה הנ"ל. וכתב ליישב, כי הנה קיימא לן בשבת (קל"ג ע"ב) המל בשבת כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר אף על ציצין שאינן מעכבין את המילה, פירש אינו חוזר עליהם. והיינו טעמא, משום דציצין שאינן מעכבין, אינן דוחים שבת, שאין חיובם אלא מטעם הידור מצוה, ומכל מקום היכא דלא פירש שייכים הם למילה עצמה, וכיון שניתנה השבת להדחות אצל מילה, צריך לעשות המילה בשבת כדרך שהוא עושה בחול, משום שהשבת הותרה אצל מילה, ושבת וחול שוים בזה. וכעין מה שאמרו ביומא (מ"ו ע"ב) שבת הותרה בצבור לגבי עבודה, ורק היכא דפירש לגמרי כבר נגמרה גוף המצוה וההידור בלבד אינו דוחה שבת. והכי נמי סבירא ליה להמגיד משנה וסיעתו המתירים לעשות לחולה כדרך שרגילים לעשות בחול, שהשבת הותרה אצל פקוח נפש, וכמו שכתב הרא"ש סוף יומא בשם מהר"ם מרוטנבורג, ומדמה לה להיתר אוכל נפש ביום טוב, שבודאי אינו מתורת דחיה בלבד. אבל נבלה לחולה לא הותרה אלא דחויה היא, וכדמוכח בשו"ת התשב"ץ שדוקא שבת הותרה אצל פקוח נפש דילפינן הכי מקל וחומר ומקראי, מה שאין כן בכל האיסורים שאינם אלא מתורת דחיה, ולכן ביום הכפורים שאינו אלא מתורת דחיה צריך אומד על פי בקיאים, דהתם ליכא היתרא דציצין שאין מעכבין וכו'. עכת"ד. (ולפי זה ניחא גם מה שפסק מרן השלחן ערוך /או"ח/ סימן תרי"ח סעיף ז', שחולה מסוכן שאוכל ביום הכפורים מאכילים אותו פחות פחות מכשיעור וכו', והרי אין זה כדרך שהוא רגיל לאכול בחול. ובע"כ דשאני יום הכפורים שהוא רק דחוי לגבי חולה שיש בו סכנה). וכיוצא בזה כתב הגאון רבי ישמעאל הכהן בשו"ת זרע אמת חלק א' (בחידושי הש"ס סימן מ"ו דף נג ע"ג), שיש לחלק בין שבת שהותרה לגבי פקוח נפש, משום דילפינן (ביומא פ"ה ע"א) שפקוח נפש דוחה שבת קל וחומר מעבודה וקל וחומר ממילה וכו'. מה שאין כן שאר איסורים דילפינן להו מקרא דוחי בהם ולא שימות בהם, לפיכך אינם אלא דחויים הם אצל חולה שיש בו סכנה, ולא הותרו לגמרי. ע"ש, ועיין עוד בשו"ת חיים וחסד מוספייא (סימן י"ז דף מ"א ע"ג). ע"ש. ובהכי רווחא שמעתתא טפי, ועל כל פנים היסוד בזה הוא ששבת הותרה אצל פקוח נפש. (וידידי הרב הגאון רבי בצלאל ז'ולטי שליט"א בשו"ת משנת יעב"ץ (חלק אורח חיים סימן מ"ט, דף קנ"ו ע"א) כתב, שמרן השלחן ערוך /או"ח/ (סימן שכ"ח סעיף ד') שפוסק שעושים לחולה שיש בו סכנה כל מה שרגילים לעשות לו בחול, והיינו אף על פי שאין במניעת הדבר ההוא משום סכנה, וכמו שכתב המגן אברהם שם, על כרחך דסבירא ליה ששבת הותרה לגבי פקוח נפש. ומשום הכי פסק (בסימן קצ"ו) שאף על פי שהאוכל דבר איסור אינו מברך עליו, מכל מקום במקום סכנה מברך עליו, משום שהאיסורים הותרו לגבי פקוח נפש. ע"ש. ולפי האמור עדיין רב המרחק בין שבת לשאר איסורים. וכן מוכח ממה שכתב הרא"ש בסוף יומא, ששבת הותרה, אבל נבלה אריא רביע עלה וכו'. ע"ש. וכן כתב הגאון מהרש"ם בספר עין הרועים (מערכת דחויה והותרה אות ד'). ודו"ק).

(ח) אולם ראיתי להרדב"ז בתשובה חלק ד' (סימן ק"ל) שנשאל, האם מותר לעשות לחולה שיש בו סכנה בשבת דברים שאין בהם צורך כל כך לחולה, והשיב, דבר זה שנוי במחלוקת בין הפוסקים, ואני מן המקילים שדחויה היא שבת אצל סכנת נפשות, ולכן מותר לעשות לו אפילו דברים שאין בהם צורך כל כך, שאפשר שאם לא תעשה לו דברים שיש בהם קצת צורך, יבא להמנע גם מדברים שיש בהם צורך הרבה, והדבר ידוע שאפילו ספק ספקא של פקוח נפש דוחה את השבת, לפיכך שוחטים לחולה בשבת ואין מאכילים אותו נבלה שהיא באיסור לאו בלבד, כי שמא ידע החולה שהיא נבלה ויקוץ בה ויסתכן. ומה שכתב הר"ן בטעמו של דבר זה, לא נתיישב אצלי, וכמש"כ בתשובה אחרת. ע"כ. (ונתכוון למה שכתב בשו"ת הרדב"ז חלק ג' סימן תקצ"א, שתירוץ הר"ן סוף יומא שבאיסור נבלה עובר על כל כזית וכזית. מה שאין כן בשחיטה שהיא פעם אחת, קשה, שאם אין החולה צריך לאכול אלא כזית מאי איכא למימר וכו'. ע"ש). ומבואר להדיא שאף על פי שדעת הרדב"ז שהשבת דחויה אצל סכנת נפשות, ולא הותרה לגמרי, מכל מקום סבירא ליה להקל כדברי המגיד משנה, שעושים לחולה דברים שיש בהם צורך קצת, אף על פי שאין במניעתם סכנה לחולה. ודבריו מפורשים יותר בשו"ת הרדב"ז חלק ד' (סימן ס"ו) שכתב, ודע שכלל גדול יש בידי שהשבת דחויה היא אצל חולה שיש בו סכנה, אבל לא הותרה השבת אצלו, ולא אמרינן שהרי היא כחול אצלו, כמו שאמרו (בביצה ו' ע"א) יום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן, ונפקא מינה שמותר לעשות בשבת לחולה שיש בו סכנה הדברים שנוהגים לעשות לאותו חולי בחול, אבל אין עושים לו דברים שאין רגילים לעשות לאותו חולי, אלא אם כן על פי רופא אומן שאמר שצריך. ע"ש. (ועיין בשו"ת אדמת קודש חלק א', חלק אורח חיים סימן ו', דף ו' ע"ד, בפירוש דברי הרדב"ז הנ"ל. ועיין בשו"ת באר המים חלק אורח חיים סימן ט"ז. וי"ל ע"ד. ודו"ק). ולפי זה גם לסברת האומרים ששבת דחויה היא אצל פקוח נפש, יש לומר שמודים לסברת המגיד משנה, מטעמו של הרדב"ז הנ"ל. ויש להוסיף עוד מה שכתב בשו"ת אבני נזר (חלק אורח חיים סימן תנ"ג אות ה'), שיש סיוע לדינו של המגיד משנה שאפילו אין במניעת הדבר ההוא סכנה, נחשב כפקוח נפש, מהגמרא ביבמות (ע"א ע"ב) דהיכא דכאיב ליה עינא לינוקא אפילו הוא כאב מועט אין מלין אותו בשמיני. וכן פסקו הטור והשלחן ערוך יורה דעה (סימן רס"ב סעיף ב'). ומבואר בפוסקים שהוא הדין לכל כאב או צער קצת, ואף על פי שאין בכאב ההוא ענין סכנה כלל, כיון שהמילה עצמה יש בה סכנה, וכמו שאמרו בגיטין (נ"ז ע"ב) כי עליך הורגנו כל היום, זו מילה שניתנה בשמיני, ופירש רש"י, דזמנין דמיית, משום הכי חיישינן שמא יצטרף הכאב ההוא לכאב המילה ויסתכן. והכי נמי בחולה שיש בו סכנה, הואיל והוא מסוכן, כל מה שיחסר לו יצטרף החסרון ההוא אל הסכנה שיש לו בלאו הכי ויסתכן יותר. עכת"ד. ובשלחן ערוך הגאון רבי זלמן (סימן שכ"ח סעיף ד'). פסק כהמגיד משנה והשלחן ערוך, שעושים בשבת לחולה שיש בו סכנה כל מה שרגילים לעשות לו בחול, אף על פי שאין סכנה כלל במניעת הדבר ההוא, כיון שעל כל פנים החולה יש בו סכנה. ולהלן (שם סעיף י"ג) כתב שהשבת דחויה היא אצל פקוח נפש ולא הותרה. ובע"כ דסבירא ליה כמו שכתב הרדב"ז הנ"ל, שאפילו למאן דאמר דחויה יש להקל בדבר. והגאון מליבאוויטש בשו"ת צמח צדק (חלק אורח חיים סימן ל"ח) כתב, והייתי סבור לומר שדינו של המגיד משנה תלוי במחלוקת אם שבת דחויה היא אצל פקוח נפש או הותרה, והמגיד משנה יש לומר דסבירא ליה שהותרה לגבי פקוח נפש, ומשום הכי עושים לו אפילו דבר שאין בו רק צורך קצת, ואין במניעתו חשש סכנה כלל. אבל הרמב"ם שכתב דחויה השבת אצל סכנת נפשות, סבירא ליה שלא הותרה, ולא סבירא ליה כלל דינו של המגיד משנה. אלא שמצאתי לרבינו (הגאון רבי זלמן), שגם האומרים שבת דחויה היא סוברים כדברי המגיד משנה, ולכן בסעיף ד' הביא להלכה דברי המגיד משנה, ושם בסעיף י"ג כתב ששבת דחויה היא אצל פקוח נפש וכו', ומסיק הגאון הצמח צדק, שלהלכה יש לסמוך על המגיד משנה והשלחן ערוך, ואין להחמיר כלל. ע"כ. גם בספר תהלה לדוד (סימן שכ"ח סק"ד) כתב, שלכאורה מה שכתב המגיד משנה לדעת הרמב"ם שאף על פי שאין במניעת הדבר ההוא סכנה, היינו משום דסבירא ליה ששבת הותרה אצל פקוח נפש, ורש"י שאוסר בזה סבירא ליה שבת דחויה אצל פקוח נפש, ולא הותרה. אבל אי אפשר לומר כן, שהרי הרמב"ם ריש פרק ב' מהלכות שבת כתב שהשבת דחויה היא אצל סכנת נפשות. ולכן נראה שאפילו למאן דאמר דחויה היא כיון שהחולה נהנה מהדבר ההוא הוי בכלל צרכי חולה שיש בו סכנה שדוחים שבת בגללם. עכת"ד. (ומה שהעיר מלשון הרמב"ם שהשבת דחויה היא אצל סכנת נפשות, יש לדחות, וכמו שנתבאר לעיל). נקוט מיהא שגם הרב תהלה לדוד מסיק שאפילו למאן דאמר דחויה היא השבת אצל פקוח נפש, יש מקום לדינו של הרב המגיד. והרי זה כמבואר. (ועיין שו"ת הרי בשמים חלק ב' סימן קפ"ט).

(ט) אמנם ראיתי להמחנה אפרים בסוף הספר (בחידושיו על הרמב"ם הלכות שבת פרק ב' הלכה י"ד, דף ל"ה ע"א), שכתב להשיג על דברי הרב המגיד, שאין נראה כן מהגמרא שבת (קכ"ח ע"ב) אהא דתניא, ואם היתה צריכה לנר מדליקים לה. ופריך בגמרא פשיטא, כלומר דהא הוי פקוח נפש, ואם איתא לדברי הרב המגיד לימא דקא משמע לן שמדליקים לה אפילו אין במניעת הדבר סכנה. עכ"ד. ובאמת שאין זו קושיא כלל, שיש לומר שזהו עצמו נכלל בתירוץ הגמרא: לא צריכא בסומא, מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור, קא משמע לן דאיתובי מיתבא דעתה, סברא אי איכא מידי חזיא חברתי ועבדא לי. וכתב על זה בשו"ת הרשב"ץ חלק א' (סימן נ"ד), שמכאן נראה שאפילו על דבר שאין צריך לרפואת החולה אלא לישוב דעתו בלבד מחללים עליו את השבת. והוא הדין לשאר מלאכות שדעת החולה מתיישבת עליו בהן, שעושים אותם בשבת. ע"כ. (והוכיח מזה המשנה ברורה בביאור הלכה דסבירא ליה כהמגיד משנה, וכנ"ל). אם כן יש לומר שזהו עצמו נכלל בתירוץ הגמרא. וכן יסבור הרב המגיד. ואף על פי שהתוספות פירשו שתוכל להסתכן על ידי פחד שתתפחד שמא אין עושים יפה, הרב המגיד לא יפרש כן. ואטו גברא אגברא קרמית. ועיין עוד בשו"ת המיוחסות להרמב"ן (סימן רפ"א), ובשו"ת בית יהודה עייאש חלק א' (חלק אורח חיים סימן נ"ט). גם הלום ראיתי בספר תורת שבת (סימן שכ"ח סק"ה), שכתב לתלות דינו של הרב המגיד והשלחן ערוך בדין אם השבת הותרה או דחויה אצל פקוח נפש, והעלה שמכיון שאנו תופסים כדעת הרמב"ם שהשבת דחויה אצל סכנת נפשות ולא הותרה, וכן דעת הרשב"א והר"ן, לכן אין להקל בדבר כיון שאין במניעתו משום סכנה. ע"ש. ואין דבריו מוכרחים כלל, הן במה שקבע הלכה שהעיקר כדברי האומרים ששבת דחויה ולא הותרה, שהרי רבים ועצומים מהפוסקים סוברים שהותרה, ואף בדברי הרמב"ם אין הכרח לומר שסובר שדחויה היא, ואדרבה רבים מהאחרונים הסכימו בדעת הרמב"ם שסובר שהותרה, והן בעצם הדין של הרב המגיד שתלאו במחלוקת אם הותרה או דחויה, שהרי הבאנו דעת הרדב"ז שסובר ששבת דחויה היא ולא הותרה, ובכל זאת סובר להקל כדברי הרב המגיד. וכן כתבו הגאון רבי זלמן והצמח צדק והתהלה לדוד הנ"ל. ולכן נראה שדינו של הרב המגיד אמת ויציב ונכון. ועיין בשו"ת צפנת פענח (הוצאת הגר"מ כשר ירושלים תשכ"ה. סימן כ"ז). ודו"ק.

(י) וראיתי להגאון רבי אריה ליב ברוידא בשו"ת מצפה אריה חלק א' (סימן ד'), שדן בדבר חולה שיש בו סכנה שצוו הרופאים לבשל לו רפואה, אלא שאמרו שיש פנאי לעשותה אחר צאת השבת, ולא יסתכן החולה יותר מחמת דחיית עשיית התרופה עד לאחר השבת, ודעתו נוטה שמותר לעשות התרופה בשבת הואיל והוא חולה שיש בו סכנה, וצריך להזדרז להכין רפואתו בהקדם. ושכן נראה מדברי הרב המגיד (פרק ב' מהלכות שבת), והובא בבית יוסף /או"ח/ (סימן שכ"ח), שיש לחלל את השבת בשביל חולה שיש בו סכנה לכל צרכיו אף על פי שאין סכנה במניעת הדבר שעושים לו. והאריך לפלפל בדבר, וסיים שהדבר צריך תלמוד. ע"ש. ולפע"ד נראה שגם לדברי הרב המגיד כיון שהרופאים אומרים בודאות שאין שום חשש סכנה בדחיית עשיית התרופה עד לאחר צאת השבת, הרי לא ניתנה השבת להדחות בשבילו, ולא התיר הרב המגיד אלא כשכבר נדחית השבת בשביל החולה, לכן יש להתיר גם דברים שהם צורך החולה אף על פי שאין במניעתם סכנה. והרי זה דומה למה שאמרו במנחות (ע"ב ע"ב) גבי הקטר חלבים ואיברים של שבת, שאף על פי שכשרים הם להקטירם כל הלילה לא היה ממתין להם עד שתחשך משום שכבר דחתה שחיטה את השבת. ע"ש. (וכן במצפה אריה שם הוכיח מכאן שעל כל פנים אם כבר ניתנה השבת לידחות עליו, אף שבמקצת עשיית התרופה אפשר להמתין, מותר לעשותה בשבת). וכן כתב בחידושי הרש"ש (יומא פ"ד ע"ב) שכל שאנו יודעים בבירור שנוכל להמתין לעשות התרופה במוצאי שבת, אין לחלל השבת בחינם, ורק אם הרופאים אומרים שצריכים לעשות התרופה בשבת דוקא, אלא שאפשר לדחות עשייתה למספר שעות, בזה אנו אומרים כל הזריז הרי זה משובח, וכן מוכח מדתניא (יומא שם /דף פ"ד ע"ב/), מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו וכו', ואין אומרים נמתין לו שמא יבריא, אלא מחמין לו מיד מפני שספק נפשות דוחה את השבת. ונראה שהכוונה שאפילו אם בודאי נוכל להמתין מספר שעות ואז נוכל להבחין ולקבוע אם צריכים לחלל עליו שבת או לא, אף על פי כן לא ימתינו אלא מיד מחללים עליו את השבת, הואיל ועתה הוא בספק סכנה. ואם נצרך לעשות לו התרופה שתי פעמים, פעם אחת בשבת, והפעם השנית נוכל להמתין עד למוצאי שבת, מכל מקום מותר לעשות גם השנית בשבת, הואיל וכבר ניתנה השבת לידחות עליו, מה לי פעם אחת מה לי שתי פעמים, וכמו שאמרו במנחות (ע"ב ע"א) שאני התם שכבר דחתה שחיטה את השבת. ושם (ס"ד ע"א) הואיל וניתנה שבת לידחות וכו'. ע"ש. עכת"ד. אכן נראה שדינו האחרון יבוא על נכון לפי סברת הפוסקים שפקוח נפש הותרה בשבת לגמרי, ולכן יש לומר הואיל ואשתרי אשתרי. ודמי שפיר להקטר חלבים ואיברים, שעבודה הותרה בשבת, והואיל וניתנה שבת לידחות לגבי שחיטה, הכי נמי לגבי הקטרה. והוא הדין לענין עשיית התרופה השנית, אבל אם השבת דחויה בלבד אצל פקוח נפש, אין ראיה מההיא דעבודה, ולכן יש לומר שמכיון שברור לנו שאפשר להמתין לעשיית התרופה השנית למוצאי שבת, אין לחלל שבת בשביל עשייתה. ועל כל פנים לדברי הרב המגיד ומרן השלחן ערוך נראה שיש מקום לזה. דלא גרע מצורך החולה כפי שרגילים לעשות לו בימי החול. ועיין בשו"ת הרמ"ץ (חלק אורח חיים סימן כ"א) שנשאל אודות חולה שיש בו סכנה ואמר הרופא שצריך לבשל לו מרקחת לרפואה בשבת, אך אין צורך לעשותה מיד, אלא כעבור חמש שעות, האם צריך להמתין עד לאותה שעה, או שמותר לבשל לו את התרופה מיד כדי שתהיה מוכנה לשעה שיצטרך לה. והעלה שלפי מה שכתב מרן הכסף משנה (בפרק ב' מהלכות שבת), שדעת הרמב"ם שהשבת דחויה היא אצל פקוח נפש, ולא הותרה. וכן כתב הרשב"א בתשובה שהובאה בבית יוסף /או"ח/ (סימן שכ"ח), לפיכך אין היתר לבשל הרפואה כי אם בזמן שהחולה צריך לה, שמשום פקוח נפש נדחית השבת, אבל לא מקודם לכן. אולם כשיש לחוש שמא יהיה אחר כך איזה עיכוב להכנת התרופה מותר לעשותה מיד, שספק פקוח נפש דוחה שבת, והכל לפי הענין. עכת"ד. וזה שלא כדברי הרש"ש הנ"ל שמתיר לעשות התרופה מיד, כיון שבין כך יצטרך לעשותה בשבת, ואין צורך להמתין לאותה שעה. ומפרש בזה דברי הגמרא ביומא (פ"ד ע"ב). ואפשר שטעמו של הרש"ש מפני שסובר שבת הותרה אצל פקוח נפש, כדמוכח מראיתו מההיא דמנחות (ע"ב ע"ב) גבי עבודה שהותרה בשבת. ומכל מקום יש לומר שאפילו למאן דאמר דחויה השבת אצל פקוח נפש יש מקום להתיר בזה כדברי הרש"ש, שזהו בכלל מה שאמרו (ביומא פ"ד ע"ב) שהזריז הרי זה משובח. ועיין עוד בשו"ת התשב"ץ חלק א' (סימן נ"ד), ובשו"ת תרומת הדשן (סימן נ"ח). וכעת עמד קנה במקומו. ועוד חזון למועד.

מסקנא דדינא, חולה שיש בו סכנה שמחללים עליו את השבת, הואיל וניתנה השבת להדחות בגלל פקוח נפש, מותר לעשות לו מלאכות אף להקל ממכאוביו ומיסוריו, כל שיש בהן קצת צורך לחולה, אף על פי שאין במניעתם שום חשש סכנה. ואין להחמיר בזה כלל. (ופירות הנושרים מכלל דברינו, שאם יש צורך לבשל בשבת תרופה לצורך חולה שיש בו סכנה, אלא שאומרים הרופאים שאפשר להמתין כמה שעות כדי לעשותה, מותר לעשותה מיד, כדי שתהיה מוכנה לאותה שעה, כיון שבכל אופן יצטרכו לחלל שבת לעשיית התרופה. אבל אם אומרים הרופאים שאפשר להמתין עד לאחר צאת השבת, ואין שום חשש סכנה יותר לחולה על ידי שהיית עשיית התרופה, יש להמתין עד למוצאי שבת, ולא יחללו השבת שלא לצורך. ואם יש צורך לבשל התרופה פעמיים, פעם אחת בשבת דוקא, ופעם שנית אפשר להמתין למוצאי שבת, נכון שיעשו רק פעם אחת בשבת, והשנית למוצאי שבת).