1)ביצה יא:
שלשה דברים התירו סופן משום תחלתן, ואלו הן: עור לפני הדורסן, ותריסי חנויות, וחזרת רטיה במקדש.

2) עירובין דף מה. - משנה וגמרא

מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה יש לו אלפים אמה לכל רוח אם היה בתוך התחום כאילו לא יצא. (ש)כל היוצאים להציל חוזרין למקומן:

וכל היוצאין להציל חוזרין למקומן:  ואפי' טובא והא אמרת רישא אלפים אמה ותו לא? אמר רב יהודה אמר רב, שחוזרין בכלי זיין למקומן. ומאי קושיא? דילמא להציל שאני? אלא אי קשיא הא קשיא, דתנן, "בראשונה לא היו זזין משם כל היום כולו התקין ר"ג הזקן שיש להן אלפים אמה לכל רוח ולא אלו בלבד אמרו אלא אפי' חכמה הבאה לילד והבא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן המפולת ומן הדליקה הרי הן כאנשי העיר ויש להן אלפים אמה לכל רוח." ותו לא? והא אמרת כל היוצאין להציל חוזרין למקומן? אפילו טובא אמר רב [יהודה אמר רב] שחוזרין בכלי זיין למקומן, כדתניא, "בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה פעם אחת הכירו בהן אויבים ורדפו אחריהם ונכנסו ליטול כלי זיינן ונכנסו אויבים אחריהן דחקו זה את זה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים. באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן." רב נחמן בר יצחק אמר, ל"ק, כאן שנצחו ישראל את אומות העולם כאן שנצחו אומות העולם את עצמן.

3)      תוספות שם

כל היוצאין להציל חוזרין למקומן - הא דלא חשיב ליה בפ"ק דביצה (י"א:) גבי הנך ג' דהתירו סופן משום תחילתן דזה אינו חידוש וכל הנהו צריכי כדאמרינן התם.

4)      רמב"ם, הל' שבת ב,כג

גויים שצרו על עיירות ישראל--אם באו על עסקי ממון--אין מחללין עליהן את השבת, ואין עושין עימהן מלחמה; ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש, יוצאין עליהן בכלי זין, ומחללין עליהן את השבת.  ובכל מקום, אם באו על עסקי נפשות, או שערכו מלחמה, או שצרו סתם--יוצאין עליהן בכלי זין, ומחללין עליהן את השבת.  ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא, לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגויים בשבת; ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת.  וכשיצילו את אחיהן, מותר להן לחזור בכלי זין שלהן למקומם בשבת, כדי שלא להכשילן, לעתיד לבוא.

5)      רמב"ם, הל' שבת כ"ז:

טו  [טז] כל מי שיצא ברשות בית דין--כגון העדים שבאין להעיד על ראיית הלבנה, וכיוצא בהן ממי שמותר לו לצאת לדבר מצוה--יש לו אלפיים אמה לכל רוח, באותו מקום שהגיע לו; ואם הגיע למדינה--הרי הוא כאנשי העיר, ויש לו אלפיים אמה לכל רוח חוץ למדינה. טז [יז] היה יוצא ברשות, ואמרו לו והוא הולך בדרך כבר נעשת המצוה שיצאת לעשותה--יש לו ממקומו, אלפיים אמה לכל רוח; ואם היה מקצת תחום שיצא ממנו ברשות, מובלע בתוך אלפיים שיש לו ממקומו--הרי זה חוזר למקומו, וכאילו לא יצא.  וכל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד גויים, או מן הנהר, או מן המפולת--יש להם אלפיים אמה לכל רוח, ממקום שהצילו; ואם הייתה יד הגויים תקיפה, והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו--הרי אלו חוזרין בשבת למקומן, ובכלי זינן.

6) שו"ת ציץ אליעזר חלק ד סימן ד

הנסיעה בחזרה ממקום הריב או השוד (ד) הדר"ג שליט"א דן בזה בדברי המשנה בעירובין ד' מ"ד ע"ב דכל היוצאין להציל חוזרין למקומן, ובאוקימות של ר"י אמר רב ור"נ בר יצחק בגמ' ד' מ"ה ע"א ובדברי הרמב"ם בפ"ב מה' שבת הכ"ג שפוסק בסתם שמותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת ומוסיף הרמב"ם טעם עצמי משלו כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא...

עכ"פ, יהיה איך שיהיה בנידוננו הרי לא שייך כל זה, וכמו שכותב כ"ג, כי הרי הם בין יהודים ובאו להפריד הריב, ופחדם על היהודים וגם על שאר האזרחים ולא יאונה כל רע אם שוטרי המשטרה אחד או כמה מהם ישארו עם המכונית במקום המצאם, עד מוצאי שבת קודש וגם אין חשש של מכשילן לעתיד לבוא כי הרי המדובר במדינתנו היהודית שגם הממונים על השוטרים וגבוה מעל גובה כולם הם יהודים ואם יחוקקו חק ויתנהגו על פיו שבשבת רק נוסעים למקום המקרה ומפרידים בין הריב ותופסים האשמים או הגנבים, ונשארים או משאירים המכונית במקום המצאה עד מוצש"ק ישמעו השוטרים הנשלחים לפקודה זאת, וגם לא ימנעו מעשות כן גם לעתיד לבוא, כי ע"ד כן נמצאים בתפקידם, וא"כ אין להם היתר לחזור עם המכונית בשבת עם גמר הפעולה למקום חנייתם באזור המיועד להם.

אבל הרי יש עצה שנהג המכונית יהא שוטר ערבי, כי במדינתנו הרי ישנם גם הרבה שוטרים ערבים ואין שום קושי בדבר לסדר בדרך כלל שבשבת יהא עכו"ם הנהג של כל מכונית משטרה היוצאת לפעולה. ואזי יוכל הנהג גם לחזור עם המכונית עם גמר הפעולה למקומה המיועד.

7) שו"ת הר צבי אורח חיים ב סימן י

ע"ד השאלה ברופא שדירתו בפרדס חנה ובשבת קדש נקרא בדחיפות לחולה בחדרה ונסע לשם במכונית שלו ואח"כ חזר עמה לביתו בפרדס חנה, וכבה שם את המכונית, כי חושש שמא יקראוהו לחולה אחר ע"כ אינו מניחו שיהא דלוק.

א. במג"א (סימן תצז ס"ק יח) כתב דלא התירו סופם משום תחילתם אלא במלאכה דרבנן אבל לא באיסור דאורייתא...

ב. גם באיסור דרבנן אנו לא אומרים מעצמינו התירו סופם משום תחילתן אלא במקום שמצינו במשנה ובגמרא, ואם אמנם מצינו במשנה (ר"ה דף כג ע"ב) שהקילו חז"ל לחכמה הבאה לילד ולהבא להציל מפני הדליקה, אבל הקולא שם היא רק לענין שיש להם דין כאנשי העיר להיות להם אלפיים אמה לכל רוח אבל לא התירו להם לחזור לבתיהם (וראה שו"ע ס' חז), וגם בזה מבואר בריטב"א (ר"ה ריש פ"ב סד"ה אם) שהוא משום שהתירו בזה משום תחומים דרבנן...

...המורם מכל הנ"ל שאפילו כבוי דרבנן אין להתיר בנ"ד סופו משום תחילתו מטעם דאם לא נתיר לו לא ילך אצל החולה. [וצ"ע בתשובות חתם סופר חו"מ (סימן קצד) שדן שם לענין רופא יהודי שקבוע בשכר ונוסע בעגלה לפקח על נפשות חולי יהודים ועכו"ם וכו' אם מותר לו לחזור למקומו עיי"ש]. ולכן אין היתר להרופא הזה אלא לצמצם בהדלק כשיעור שיהא בו רק בכדי ללכת ולנסוע להחולה ולשבות שמה עד מוצש"ק ורק אם יודע שבמקום דירתו יש לפניו חולה שיש בו סכנה, הרי בודאי שריא לו לחזור לביתו בשביל החולה שצריך לבקרו, אבל כבוי בשביל הפסד הדלק זה אין להתירו וגם הנסיעה בחזרה לביתו אין להתיר לו.

8) שו"ת אגרות משה חלק או"ח ד סימן פ

הנה בדבר אלו שנתאגדו בנוא יארק וברוקלין לחבורה להצלת נפשות באשר שכמה פעמים אירע בכאן שאוכלוסי ישראל בחסד השי"ת הם מרובין, שאדם אחד בין בבית בין ברחובות פוסק מלנשום וכשמביאין לו שמה תיכף מיכל חמצן (אקסעדזען טענק) ועוד מיני כלים מדברים המועילין תיכף ממש הוא הצלה גדולה ויש שיותר לא צריך ויש שמועיל עד שיוכלו להביאו לרופאים באיזה בית חולים שבענין זה הוא ממש הזריזות אף לרגעים נחוץ מאד לקיום נפשו, ובלא זה עד שיבואו רופאים מבית החולים ומבתיהם נמשך זמן עד שכבר אין תועלת, ודאי דבר גדול הוא ויישר חילם וכוחם ויתברכו מהשי"ת כל החברים שנתאגדו לעשיית עניני הצלה אלו לשם שמים להצליח במעשי הצלתם ולהתברך בכל...

והנכון בשיטת הרמב"ם דבעכו"ם שצרו על איזה עיר הרי אלו שבאין להציל צריכין לגרש את העכו"ם שהם מחוץ לעיר וכשבאו לשם אנשים בכלי זיין שבכחם בעזר השי"ת להרגם ולגרשם הוא זמן קצר ברוב הפעמים, וכשיראו שבאין לעזרה לא יבואו שוב שלכן יש יותר לתלות שידעו שעל זמן קצר הלכו לשם דלכן רשאין לחזור לבתיהם אפילו יותר מאלפים ויותר מי"ב מיל מטעם כדי שלא להכשילן לעתיד לבא ואף אם נימא שהיה להן ספק שמא יצטרכו לשהות סובר נמי דיש לחוש להתרשלות כדלעיל, ובכלי זיין שמותר הוא מצד התקנה. ובפכ"ז לא הזכיר עכו"ם שצרו אלא כל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד עכו"ם שלשון זה משמע שכבר נלחמים בעיר שאיכא שם כמה מקומות דכל בית ובית הוא מקום בפני עצמו ויכולין להתחבא והמצילין צריכים לחפש בכל הבתים והחצרות ובכל המחבואות שאפשר ואי אפשר להם לידע איך שניצולו עד זמן גדול שלכן אף שאירע שנודעו שכל העכו"ם כבר הלכו מהעיר בזמן קצר לא התירו להם לחזור לבתיהם שליכא חשש התרשלות מאחר שבתחלה הלכו על דעת כך כדלעיל. ובהא דרנב"י מפרש הרמב"ם כרש"י דבנצחו ישראל יש להם אלפים והוא מטעם דבארתי דליכא היתר דסופן משום תחלתן משום דידעו שיותר נוטה שיצטרכו לשהות עד אחר השבת. אבל בנצחו אוה"ע היינו שהמלך לא איכפת ליה שיפלו על ערי ישראל אף שאינו מסייען דיש לחוש שיחזורו אבל אנשי העיר בשביל חששא כזו לא יברחו מבתיהם שהוא דבר קשה מאד לפניהם אבל אנשי העיר האחרת שאין להם צורך להיות בכאן דאדרבה הם דרים בעיר האחרת הרחוקה אשר אין שכניהם העכו"ם רשעים מתפחדים מאחר דיש לחוש שיבואו עוד הפעם אין לחייבן להשאר שם מאחר שלפי שעה הצילם ובשביל שלא יבואו עוד הפעם הא אין לחייבן דהא אין לחשש זה סוף שלכן גם בני העיר אין יכולין לחייב את אלו שבאו מעיר אחרת שיהיו שם יותר אלא צריכין לצאת מן העיר, שלכן הם רשאין בשביל חשש קטן לילך לבתיהם אף שבני העיר רשאין להשאר בעירם, שזהו חדוש גדול דאיכא חשש פ"נ שאלו שקשה להם לילך מכאן מפני שהוא מקום דירתם רשאין להשאר בעיר ואלו שבאו ממקום אחר להצילם והצילו בפעם זה רשאים לחלל שבת ולחזור לבתיהם משום החשש שיחזרו, ודין זה הוא דין בעצם לא מענין תקנות וחששות דהתרשלות דלכן אם גם הם אינם מפחדים לשבות שם משום דליכא חשש אסור להם לחזור אלא יש להם אלפים לכל רוח וזהו באור מוכרח וגם נכון ברמב"ם, וא"כ גם להרמב"ם ברור שבעובדא דידן מותרין לחזור כדי שלא להכשילן לעתיד לבא.