טור יורה דעה הלכות תערובות סימן צט

חתיכת נבילה שיש בה בשר ועצמות שנפל לקדירה של היתר י"א שעצמות האיסור מצטרפין עם בשר האיסור להצריך ס' כנגדו ועצמות ההיתר מצטרפין עם בשר ההיתר ג"כ לבטל האיסור ורבינו שמשון כתב שאפילו עצמות האיסור מצטרפין עם ההיתר לבטל האיסור וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל לפיכך הבא לבטל איסור שנפל לקדירה יצטרף כל מה שבקדירה בין רוטב ובשר וקיפה ועצמות ואפילו העצמות של האיסור ואם יש בין הכל ס' מותר אבל המוח שבעצמות האיסור מצטרף עם האיסור לאסור וגוף הקדירה אינה מצטרפת לא עם ההיתר ולא עם האיסור בד"א בחתיכת נבילה שנפלה לקדירה כשהיא חיה אבל אם נתבשלה תחילה ואח"כ נפלה לקדירת היתר עצמות שבה מצטרפין עם האיסור לפי שבלעו מבשר הנבילה כשנתבשלה לבדה לפיכך כשחזרה ונפלה לקדירה צריך לשער גם בעצמות ולא סגי בס' כנגד הבשר דשמא נתמעט בשר הנבילה בבישולו ונכנס בעצמות. ומשערין ההיתר והאיסור כמו שבא לפנינו אע"פ שהיה בהיתר יותר מתחלה ונתמעט בבישולו ונבלע בקדירה אפילו הכי אין משערין אותו אלא כמו שבא לפנינו שגם באיסור היה יותר ונתמעט ונבלע בקדירה הילכך משערין שניהן כמו שבאין לפנינו והרשב"א כתב י"א שאומדין כמה בלע מן ההיתר בקדירה ומצטרף עם ההיתר ויראה לי מין במינו שמן התורה בטל ברוב וחכמים הצריכו ששים תולין להקל אבל מין בשאינו מינו כזית בכדי אכילת פרס דבר תורה ואפי' טעמו כעיקרו אין תולין בו להקל ואין משערין אלא במה שבא לפנינו וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק. כתב בספר המצות שצריך החכם לחקור אם נתנו מים בקדירה אחר שנתנו בה האיסור שאותן המים שנתנו אח"כ אין מצטרפין לבטל האיסור ונ"ל שא"צ שאפילו אם הוסיף מים אח"כ אם לא כיון כדי לבטל האיסור מצטרפין דקי"ל כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותרים במזיד אסורין ואין לחוש שמא יבאו לרבות במזיד שאם באנו לחוש לזה גם לא נאמין לו מה שאומר שלא ריבה אבל המכוין להרבות אפילו הוא מין במינו וההיתר רבה על האיסור שהוא בטל מן התורה אלא שחכמים הצריכו ס' אינו בטל כיון שריבה במזיד וכתב הרמב"ם דווקא למבטל עצמו אם הוא שלו קנסינן לאוסרו עליה או למי שכיון לבטלו בשבילו אבל לאחריני שרי וכתב הרשב"א אבל דבר שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן כגון גבינה של נכרים ושמנו של גיד אין מערבין אותו בהיתר כדי לבטלו עבר וערבו בהיתר כדי לבטלו בשוגג מותר במזיד אסור נפל מעצמו בהיתר אע"פ שאין בהיתר כדי לבטלו מותר להוסיף בהיתר כדי להכשירו כדחזינן בעצים שנשרו מן הדקל בתוך התנור בי"ט שמותר להרבות עליהם עצים מוכנים להתירו וא"א הרא"ש ז"ל כ' דאפי' איסור דרבנן שנתערב אסור להוסיף עליו לבטלו ולא התירו אלא בעצים שנשרו לתוך התנור משום דמיקלי קלי לאיסורא איסור שנתבטל כגון שהיה ס' כנגדו וניתוסף בו אחר כך מן האיסור חוזר ונאסר לא שנא מין במינו או מין בשאינו מינו בין בלח בין ביבש:

בית יוסף יורה דעה סימן צט

א חתיכת נבילה שיש בה בשר ועצמות שנפלה לקדרה של היתר יש אומרים שעצמות האיסור מצטרפין עם בשר האיסור להצריך ששים כנגדו וכו'. הכי משמע פרק ג"ה (צח:) גבי הא דמייתי לשיעורי האסורים מזרוע בשלה מן האיל דלמ"ד דשיעורי האיסורים בששים עצמות האיסור מצטרפין לאיסור ועצמות ההיתר מצטרפין להיתר וכתב הר"ן (לה סוע"א) בירושלמי פ"ק דערלה (סוף ה"ג) משמע דאף קליפי איסור מעלים את האיסור ואף לפי גמרא דילן אפשר לומר כן דלמאן דאמר בששים היינו טעמא דלא מצטרפין עצמות שבזרוע להיתר לפי שהן עצמן אוסרין מפני מוח שבהם ומחמת רכותן שיצא מהם לחות אבל עצמות יבשים וקליפים שאינם אוסרים אפשר שאף אותן של איסור מעלין את ההיתר אבל אין דעת הרמב"ן (בחי' צח: בהשמטות) כן עכ"ל. ורבינו שמשון בפ"ה ממסכת תרומות (מ"ט) הביא דברי הירושלמי וכתב דיש לחלק בין עצמות לקליפין דיש בעצמות לחות יותר ממה שיש בקליפין ואח"כ כתב דלא מסתברא כלל דהא גיד הנשה למאן דאמר (חולין צט:) אין בגידים בנותן טעם אם נתבשל עם הירך מותר ומי עדיפי עצמות יותר מגיד לכך נראה דהא דיליף מזרוע בשלה ומשער בעצמות סימנא בעלמא הוא דאסמכתא היא כדאמרינן בשמעתין דמין במינו מדאורייתא ברובא בטיל. וכתב דבריו הרא"ש בפרק גיד הנשה (סי' ל) וכן פסק הרשב"א ז"ל בתורת הבית (הארוך ב"ד ש"א ו.) דעצמות של איסור מצטרפים עם ההיתר ואצ"ל שעצמות ההיתר מצטרפים עם ההיתר ומ"מ עצמות שיש בהם מוח המוח שבעצמות של איסור אוסר ומצטרף עם האיסור עכ"ל: [בדק הבית] כתב רבינו ירוחם (נט"ו אות כט קלח:) בשם ה"ר אברהם בן אסמעל מסתברא דכי אמרין שעצמות ההיתר מצטרפין דוקא מין במינו דמן התורה בטל ברוב או מין בשאינו מינו ובדקנוהו ואינו נותן טעם בו אבל מין בשאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא אפילו עצמות ההיתר אינן מעלין דהא יהיב טעמא עכ"ל ואין נראה כן מדברי רבינו שמשון והרא"ש [ע"כ]:

ומ"ש רבינו וגוף הקדרה אינה מצטרפת לא עם ההיתר ולא עם האיסור. יתבאר לקמן בסמוך:

ב ומ"ש רבינו מה דברים אמורים בחתיכת נבלה שנפלה לקדרה כשהיא חיה אבל אם נתבשלה תחלה כו' עד ונכנס בעצמות. כ"כ ה"ר שמשון בפ"ה דמסכת תרומות (מ"ט) והרא"ש בפרק ג"ה (סי' ל):

ג כתב הרשב"א (בתשובה סימן תצ"ד) שנשאל לדידן דנקטינן כרבינו אפרים דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבשר בחלב בלבד אם חתיכה הבלוע מאיסור מצטרפת לבטל האיסור והשיב נראה לי שמצטרפת שאם היה אפשר לסוחטה היא עצמה מותרת והרי זה ככחל שאמרו (חולין צז:) כחל בששים וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור עכ"ל:

ד ומשערין ההיתר והאיסור כמו שבאו לפנינו וכו'. בפרק גיד הנשה (צז:) אהא דאמר רבי חנינא כשהן משערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה איכא דאמרי בקדרה עצמה ואיכא דאמרי במאי דבלעה קדרה פרש"י כיון דאיפליגו תרי לישני ואיסורא דאורייתא היא אזלינן לחומרא ולא משערינן בקדרה ועיקר הדבר כמות שהוא בא לפנינו משערינן ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדרה מן ההיתר לפי שאף מן האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה וכדאמרינן לקמן (צח.) אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע והעתיק דבריו הרא"ש (סי' כו) וכן נראה שהוא דעת הרי"ף שלא הביא שום לשון משתי לשונות אלו: וכתב הרשב"א בתורת הבית (הארוך ב"ד ש"א ה:) דמתוך דברי רש"י נראה שהוא ז"ל מודה שאם ראינו האיסור (משעת) [בשעת] נפילתו ובא לפנינו עכשיו כמו שהיה לפנינו [מתחילתו] ולא נצטמק וההיתר נצטמק מכמות שהיה כגון זה מצרפין ההיתר שנבלע בקדרה ונצטמק לבטל האיסור ואע"פ שאין עכשיו בהיתר כדי לבטל האיסור כמו שהוא ואין זה מחוור דמה לנו במה שהיה ההיתר רבה מתחלתו על האיסור השתא מיהא נתמעט ההיתר וחזר האיסור לאסור אותו כאילו נפל בתוכו עכשיו שיעור איסור כזה ובמסכת תרומות (פ"ה מ"ט) נמי משמע דבתר בסוף אזלינן דתנן סאה של תרומה שנפלה לתוך מאה [של חולין] טחנן ופיחתו כשם שפיחתו חולין כך פיחתה תרומה ומותר אלמא (עד) [טעמא] דאיכא למימר דפחתה תרומה מותר הא לא פחתה תרומה אסור והרמב"ם בפט"ו מהלכות מאכלות אסורות (הכ"ד) פסק כלישנא בתרא ופירש במאי דבלעה קדרה ועומד בדופני הקדרה ומשערינן זה באומד יפה ורואין אותו כאילו הוא בעין אבל מה שנצטמק ונתמעט כלומר מה שכלה ואבד מחמת האור אין מצטרף לחשבון שזה כלה לגמרי ומקצת מפרשים פירשו בקדרה עצמה היינו ברוטב ובקיפה ובחתיכות לבד שבאו לפנינו עכשיו בתוך הקדרה אבל לא במה שהוא בלוע בתוך דופני הקדרה ואיכא דאמרי במאי דבלעה קדרה כלומר במה שהוא [בלוע] בתוך דופני הקדרה ופסקו כלישנא בתרא ולקולא ואפילו במאי דבלעה קדרה דעומד ובלוע בתוך דופני הקדרה משערינן ובאומד יפה וכדאמרינן התם (חולין צח.) ההוא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא סבר מר בר רב אשי לשעוריה במאי דבלע דיקולא א"ל רבנן לרב אשי האי דיקולא דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע דאלמא דאי לאו דאיסורא בלע הוה משערינן בהיתרא דבלעה דיקולא לבטל האיסור הידוע דנפל לדיקולא כאילו התירא דבלע דיקולא בעין בתוך הקדירה ומסתברא דדוקא במין במינו דמדאורייתא חד בתרי בטיל אבל מין בשאינו מינו דקי"ל (ע"ז סז.) דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ואפשר דאפילו עד ששים למאן דאמר טעם כעיקר דאורייתא אין הולכים בו להקל והלכך מסתברא דהלכה למעשה שאין משערין במין ושאינו מינו אלא כמו שבאו לפנינו האיסור וההיתר שהוא עכשיו בעין בתוך הקדרה עד כאן לשונו בתורת הבית הארוך ורבינו העתיק לשונו בקצר (ב"ד ש"א ה.) ומתוך מה שהעתקתי תבין דהכי קאמר אבל מין בשאינו מינו דכזית בכדי אכילת פרס הוי דבר תורה לכולי עלמא ואפילו פחות מכזית בכדי אכילת פרס עד ששים איכא למאן דאמר דאסור דמדאורייתא והיינו ר"ת והעומדים בשיטתו שסוברים דטעם כעיקר דאורייתא כמו שנתבאר בסימן שקודם זה (קנה. ב"י ד"ה ומ"ש עוד רבינו) ושם נתבאר שהרשב"א פוסק כמותו להחמיר בשל תורה הלכך אין תולין בו להקל ואין משערים אלא כמו שבא לפנינו ויש בקצת ספרי רבינו ואפילו כזית של גיד בעיקרו אין תולין בו להקל וטעות סופר הוא וצ"ל ואפילו טעמו כעיקרו אין תולין בו להקל:

ומ"ש רבינו ואדוני אבי ז"ל לא חילק. דעתו לומר שמאחר שפסק (פ"ז סי' כו) סתם דלא משערינן במאי דבלעה קדרה ולא חילק בין מין במינו למין בשאינו מינו משמע דסבירא ליה שאין לחלק ביניהם ולי נראה דרש"י והרא"ש יודו בחילוק שחילק הרשב"א שהרי בהדיא כתבו כיון דאיפליגו לישני ואיסורא דאורייתא היא אזלינן לחומרא משמע דהיכא דהוי איסורא דרבנן אזלינן לקולא למינקט מיהא כלישנא בתרא ואפילו אם תמצי לומר דאף באיסורי דרבנן אמרו כן דסבירא להו דלא קי"ל כרבי חנינא מדאמרינן לקמן אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע מכל מקום לענין הלכה נראין דברי הרשב"א וכל שכן שהרמב"ם מיקל בדבר:

ה כתב בספר המצות שצריך החכם לחקור אם נתנו מים בקדרה אחר שנתנו בה האיסור כו'. כ"כ בסמ"ג (לאוין קמ וקמא דף נב סוע"ב) וסמ"ק (סי' ריג):

ומ"ש רבינו שנ"ל שאין צריך שאפילו אם הוסיף מים אחר כך אם לא כיון כדי לבטל האיסור מצטרפין. נראה דטענה גדולה היא וצריך לומר דהיינו טעמא דספר המצות דחיישינן שמא במה שהיה בקדרה תחלה לא היה ששים כנגד האיסור ונעשה הכל חתיכת נבלה וכשירבה עליו היתר צריך ששים כנגד כל מה שבקדרה והשתא נפקא לן טובא בחקירה זו שאם לא יחקור ודאי יתיר אותה כיון שימצא שיש במה שבקדרה ששים כנגד חתיכת האיסור וכשיודע לו שנתנו מים בקדרה אחר שנפל בה האיסור אפשר שכשיסיר שיעור אותם המים ממה שבקדרה לא היה במה שבקדרה ששים כנגד חתיכת האיסור ונעשה כל מה שבקדרה חתיכת נבלה וצריך ששים כנגד הכל ואם אין במים שנתנו אחר כך ששים כנגד כל מה שבקדרה נמצא שהכל אסור אבל אם יהיה באותם מים ששים כנגד כל מה שבקדרה מודו דמישרא שרי אם נתנם בשוגג כדקיימא לן דכל האיסורין שריבה עליהם שוגג מותרים וסמ"ג וסמ"ק לטעמייהו אזלי דבכל האיסורים אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אבל הרבה מן הפוסקים סוברים שלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבשר בחלב דוקא כמו שנתבאר בסימן צ"ב (קמו.) ושם כתבתי דהכי נקטינן הלכך דברי רבינו עיקר שאין צריך לחקור חקירה זו:

אבל המכוין להרבות אפילו הוא מין במינו וכו'. דברי רבינו כמעורבבים שבא לחלוק על דברי ספר המצות משום דאפילו אם הוסיף מים אח"כ אם לא כיון כדי לבטל האיסור מצטרפין וכתב עוד דברים כדי לבטל ולגמור סתירת דברי ספר המצות ואח"כ גמר דין ביטול איסור וכתב אבל המכוין להרבות אפילו הוא מין במינו וכו' ומן הראוי היה לו לכתוב עכשיו דין זה מתחלתו ועד סופו ועוד דהוה ליה לכתוב בתחלת דין זה אין מבטלין איסור לכתחלה דהכי איתא בריש ביצה (ד:) ומשמע דאיסורא נמי איכא במילתא וכ"כ הרמב"ם בפט"ו מהלכות מאכלות אסורות (הכ"ה):

ומ"ש רבינו דקיימא לן כל האיסורין שריבה עליהם שוגג מותרים במזיד אסורים. בסמוך יתבאר דהלכה כרבי יוסי ורבי שמעון דאמרי הכי (גיטין נד:) ובסימן ק"י (קעג:) כתב רבינו דדבר שאינו בטל מחמת חשיבותו שנתערב באחרים ונפל אחד מהם לים המלח הותרו כולם ופירש ר"י דוקא נפלה אבל אם הפילה אפילו שוגג אסור אטו מזיד והם דברי התוספות בר"פ התערובות (זבחים עד. ד"ה ונפלה) ודברי הרא"ש בתשובה (כלל כ סי' יז) ונראה שהם סוברים כרבי מאיר ורבי יהודה דקנסי שוגג אטו מזיד בנפלו ונתפצעו והוא תימה למה פסקו כמותם נגד רבי יוסי ורבי שמעון וגם על רבינו יש לתמוה למה כתב כאן דקיימא לן דשוגג מותר ושם כתב פר"י דאפילו הפילה שוגג אסור ולא כתב שום חולק עליו ועוד דאם כן לא הוה ליה למימר דקיימא לן כיון דר"י פליג ביה ועוד דאי הכי לא קשיא לסמ"ג מידי דאיכא למימר כר"י סבירא ליה דקניס שוגג אטו מזיד ושמא י"ל דיש חילוק בין מבטל איסור למפיל אחת מהן לים דאף על גב דבמבטל לא קנסינן שוגג במפיל קנסינן: והא דאין מבטלין איסור לכתחלה כתב הר"ן בפרק גיד הנשה (לה:) גבי זרוע בשלה מן האיל שדעת התוספות שאינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא שרי אבל הראב"ד (איסור משהו פ"ב) כתב דמדאורייתא הוא:

ומ"ש רבינו דמכוין להרבות אפילו הוא מין במינו וההיתר רבה על האיסור וכו' אינו בטל כיון שריבה במזיד. כ"כ הרשב"א בתורת הבית (ארוך ב"ד ש"ג לב., קצר לא:) והביא ראיה מדגרסינן בפרק הניזקין (גיטין נד:) ורמי דרבי יהודה אדרבי יהודה בדרבנן כלומר משום דלעיל מינה אמרינן גבי המבשל בשבת כי קניס רבי יהודה שוגג אטו מזיד בדאורייתא אבל בדרבנן לא קניס ומשום הכי רמינן מדידיה לדידיה דתניא נפלו ונתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו דברי רבי מאיר ורבי יהודה רבי יוסי ורבי שמעון אומרים בשוגג יעלו במזיד לא יעלו והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטיל ורבנן הוא דגזור וקא קניס רבי יהודה שוגג אטו מזיד. ואנן קי"ל כרבי יוסי ורבי שמעון מכל מקום כולהו מודו דאם נפל במזיד קנסינן ליה ואסור. ודע שהרמב"ם לא חילק בפירוש בין שוגג למזיד ואף על פי כן יש ללמוד מדבריו שהוא מחלק ביניהם שהרי כתב (מאכ"א פט"ו הכ"ה) כלשון הזה אסור לבטל איסור של תורה לכתחלה ואם ביטל הרי זה מותר ואף על פי כן אסרו אותו חכמים משום קנסא עד כאן לשונו ודבר ברור הוא דלא שייך קנסא בעושה בשוגג: ומכלל דברים אלו אתה למד דאפילו באיסורים שהחמירו חכמים שלא להתבטל לעולם אם עבר וגרם להם ביטול במזיד אסור כיצד הרי שנתערבה חתיכה נבלה הראויה להתכבד בתוך חתיכות של שחוטה או בריה כגיד הנשה בתוך הגידין ועמד וחתכן כדי לבטל חשיבותן ויתבטלו כשאר האיסורין אם עשה כן במזיד אסור אבל בשוגג מותר דהא ההיא דנפלו ונתפצעו בכהאי גוונא היא וכדפרש"י (גיטין נד רע"ב) נפלו ונתפצעו. אגוזי פרך אין בטילין אפילו באלף מפני חשיבותן נתפצעו האגוזים של ערלה ואח"כ נפלו לתוך של היתר יעלו נפלו תחלה ואח"כ נתפצעו אחד שפצען שוגג וכו' וכ"פ הרשב"א ז"ל (תוה"א ב"ד ש"ג לב., קצר לא.):

ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם דדוקא למבטל עצמו קנסינן לאסרו וכו' או למי שכיון לבטלו בשבילו. אין זה מלשון הרמב"ם עצמו שהרי בפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות (הל' כה) כתב כלשון הזה יראה לי שכיון שהוא קנס אין אוסרין תערובת זו אלא על זה העובר שבטל האיסור אבל לאחרים הכל מותר עד כאן ולא הזכיר שאסור למי שנתבטל בשבילו וגם הרא"ש בפרק גיד הנשה (סו"ס לה) כתב דברי הרמב"ם ולא הזכיר כן ונראה לי שלא כתב רבינו כן בשמו אלא לפי שמצא להרשב"א שכתב (ב"ד ש"ג לב.) וז"ל וכי אסרינן ליה במבטלו לכתחלה דוקא למי שעבר וביטל וכן למי שנתבטל בעבורו כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים אבל לשאר כל אדם מותר דקנסא בלחוד הוא דקנסינן וכ"כ הרמב"ם וכ"כ הראב"ד ז"ל (איסור משהו פ"ב) עכ"ל ואע"פ שהרמב"ם בפט"ו מהלכות מאכלות אסורות לא כתב דאסור למי שנתבטל בשבילו מ"מ משמע ליה להרשב"א דממילא משמע דכיון דטעמא דקנסא כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים ויבא לעשות כן פעם אחרת אם אתה מתירו למי שנתבטל בשבילו איכא למיחש שמא יעשה כן פעם אחרת ואע"ג דקיימא לן (ב"מ ה:) אין אדם חוטא ולא לו וא"כ לא הוה ליה למיחש להכי איכא למימר דשאני הכא דלא משמע להו לאינשי דאיכא איסורא במילתא הילכך חיישינן אי נמי דאי שרית למי שנתבטל בשבילו חיישינן דילמא אתי למימר לגוי או לעבד שיבטלנו הילכך קנסינן ליה ומדברי רבינו משמע דלא אסרינן לבטל עצמו אא"כ הוא שלו או שנתכוון לבטלו בשביל עצמו אבל אם לא היה שלו וגם לא נתכוון בשביל עצמו שרי לדידיה דכיון דלא שרינן למי שנתכוון בשבילו וגם לא היה שלו לא אהנו מעשיו הרעים קרינן ביה:

ו כתב הרמב"ם בפט"ו מהמ"א (הלכה כה - כז) אסור לבטל איסורים של תורה לכתחלה ואם ביטל הרי זה מותר ואעפ"כ קנסו אותו חכמים ואסרו הכל אבל באיסור של דבריהם מבטלין האיסור לכתחלה כיצד חלב שנפל לקדרה שיש בה בשר עוף ונתן טעם בקדרה מרבה עליו בשר עוף אחר עד שיבטל הטעם וכן כל כיוצא בזה עכ"ל וטעמו מדאמרינן בריש ביצה (ד:) גבי עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן והא קא מבטל איסור לכתחילה ותנן אין מבטלין איסור לכתחילה הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין וכתב בהגהות מיימוניות (מאכ"א פט"ו אות כ) וכן הורה רבינו שמחה על מי חלב שנפלו לתבשיל של בשר וצוה להוסיף מים עד שיתבטלו מי חלב דמי חלב דרבנן מיהו בפרק כל שעה (ל. תוד"ה לישהינהו) פירש ר"י גבי קדרות בפסח דהא דמבטלין לכתחלה איסור דרבנן הני מילי בדבר שאין לו שורש מן התורה כגון מוקצה וכן פירש ראבי"ה (סי' תשי"ו) ע"כ וכתב בהגהות מרדכי פרק כל הבשר (סי' תשנב תשנג) דמלשון הרמב"ם יש לדקדק דסבירא ליה כדברי התוספות מדנקט בשר עוף בחלב ולא נקט חצי שיעור דבשניהם איכא פלוגתא ואין דומה לחלק בין פלוגתא דאמוראי לפלוגתא דתנאי ואי משום הלכתא נקט הכי מ"מ הו"ל הא רבותא טפי דנשמע מינה דאפילו באיסור דרבנן שיש לו שורש דאורייתא מבטלין לכתחלה עכ"ל. ול"נ דאפילו אם נפרש כן בדברי הרמב"ם מ"מ אינו כדעת התוספות ממש דהא בשר עוף בחלב לדברי התוספות חשיב יש לו שורש מן התורה כיון דאיכא בשר דאסור בחלב מדאורייתא ולא דמי למוקצה שאין לו עיקר בדאורייתא כלל וכ"כ בהדיא בפ"ק דביצה (שם תוד"ה ותנן) דתרומה כיון דאיכא שום דבר דאורייתא כגון דגן תירוש ויצהר אפילו במקום שאינו אלא דרבנן כגון בשאר פירות אין מבטלין וכתבו הגהות מיימוניות בפי"ו מהלכות מאכלות אסורות (ות כ) דיין נסך שלא נאסר אלא ע"י כח הגוי אינו אוסר אלא בששים ואין מבטלין אותו לכתחלה דהוי כאילו יש לו עיקר מן התורה כיון דכתיב (דברים לב לח) ישתו יין נסיכם:

ומ"ש רבינו בזה בשם הרשב"א. הנה בתורת הבית הארוך (ב"ד ש"ג לב.) כתב ומיהו באיסורין שעיקרן מדרבנן כבישולי גוים וכיוצא בה אם נפלה לפחות מששים מרבה עליה לכתחלה ומבטלה דגרסינן בפ"ק די"ט (ד:) עצים שנשרו מן הדקל וכו' והא קא מבטל איסור לכתחלה וכו' ומשני הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ודוקא בשנפל האיסור לתוך ההיתר ואין בהיתר כדי לבטלו כי ההיא דעצים שנפלו לתוך התנור אבל ליטול איסור דרבנן ולערבו תוך היתר מרובה כדי לבטלו לא ואפילו להוסיף על ההיתר כדי לבטלו לא אמרו אלא באיסורין שעיקרן של דבריהם בלבד וכמו שאמרנו ויש מי שאומר דאיסורין דרבנן שאין להם עיקר מדאורייתא כבשולי גוים וגבינתם שאין להם עיקר מדאורייתא אלא משום גזרה בלבד ותרומת חוץ לארץ וחלת חוץ לארץ מערבין אותן לכתחלה בידים בתוך רוב של היתר ואוכלין אותם ויש לו קצת על מה שיסמוך מדאמרינן בפרק עד כמה (בכורות כז.) תרומת חוץ לארץ מבטלה ברוב ויש מי שאומר שאין מקילין כן לבטל איסור לכתחלה אפילו באיסורין של דבריהם שאין להם עיקר בדאורייתא ובתרומת חוץ לארץ הוא שהקלו יותר משאר איסורין וכ"כ הרמב"ן (הל' בכורות פ"ד כב.) ורבינו שמשון כתב בפרק בתרא דחלה (מ"ח) שאפילו לבטלה ברוב לא אמרו אלא לכהן טמא אבל להתירה לזרים לא. נמצאו שלשה דינין בביטול האיסורין הא' איסור תורה אפילו שיעורו דרבנן אע"פ שנפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו ואין צריך לומר שאין מערבין אותו בידים כדי לבטלו עבר וביטל או שרבה עליו אם בשוגג מותר ואם במזיד אסור למי שנתבטל בעבורו. איסור של דבריהם שיש לו עיקר בדאורייתא אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו ואם עשה כן מזיד אסור אבל אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו מרבה עליו ומבטלו. איסור של דבריהם שאין לו עיקר בדאורייתא כתרומת וחלת חוץ לארץ מערבין ומבטלין אותם ברוב לכתחלה וי"א שלא אמרו כן אלא בתרומת וחלת חוץ לארץ אבל לא בשאר האסורים ויש לחוש לדבריהם ע"כ. וגם בתורת הבית הקצר (ב"ד ש"ג לב.) פסק שיש לחוש לדבריהם הלכה למעשה. ומ"ש דגבינות הגוים אין לו עיקר בדאורייתא כתב רבינו בשמו דשומנו של גיד נמי אין לו עיקר מדאורייתא ובאמת שעל הרשב"א עצמו אני תמה שכתב בתורת הבית הקצר איסור של דבריהם שיש לו עיקר בתורה כגבינה של גוים שאסרו משום חלב טמא וכשומנו של גיד שאסרו משום גיד ובארוך כתב דגבינת הגוים אין לו עיקר מדאורייתא וכמ"ש בסמוך ואח"כ מצאתי לו ז"ל שכתב בשער א' (ב"ד יז ע"ג) דשומנו של גיד שנאסר משום לתא דגיד או משום לתא דחלב לא מיקרי אין לו עיקר בדאורייתא אבל גבינה של גוים אפילו שחששו לתערובת איסור של תורה אינה אלא גזרה ואם כן מ"ש רבינו כאן דשומנו של גיד אין לו עיקר מן התורה הוא שלא בדקדוק ומכל מקום לענין הדין אין נפקותא בדבר שכבר העלה שראוי לחוש לדברי המחמירין ואם כן כל איסורים של דבריהם שוים הם חוץ מתרומת וחלת חוץ לארץ ויש לתמוה על רבינו שכתב בשם הרשב"א דדבר שעיקרו מדרבנן שנתערב בהיתר מוסיף עליו ומבטלו ומאחר שאע"פ שהוא סבור כן כתב שיש לחוש לדברי האוסרים לא ה"ל לרבינו לכתוב בשמו סתם להיתר:

ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב דאפילו איסור דרבנן אסור להוסיף עליו לבטלו וכו'. כ"כ בפ"ק דביצה (סי' ב) וכ"כ הגהות מרדכי בפרק כל הבשר (סי' תשנג) ונראה שטעמם מדאמרינן התם בתר דשני הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ולרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל מאי איכא למימר ומשני ה"מ היכא דאיתא לאיסורא בעיניה הכא מקלא קלי איסוריה ומשמע להו דכי מפליג מעיקרא בין דאורייתא לדרבנן אמסקנא סמיך לומר דדוקא בדקלי איסוריה הוא דמבטל בדרבנן וכתב בתרומת הדשן סימן נ"ד שכן נהגו: כתב בארחות חיים (איסורי מאכלות סי' כב) יש מתירים לבשל בקדרות ישראלים האוכלים גבינות הגוים אם הם מקונחות יפה ויש אוסרים ונראים דבריהם עכ"ל: כתב בהגהות שערי דורא (סי' לט אות ה ד"ה הרא"ש) דהא דקי"ל כל האיסורים שריבה עליהם שוגג מותרים דוקא בדבר יבש יש לנהוג הכי אבל לא בדבר לח או שיש בו נתינת טעם דקי"ל חתיכה עצמה נעשית נבלה וצריכה כדי ביטול הכל ואפילו נתרבה בשוגג כדמוכח בכמה דוכתי עכ"ל וזה נראה כדבר פשוט דלמאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה וצריך ששים כנגד כל החתיכה אפילו נתרבה בשוגג קאמר ומיהו בסימן צ"ב (קמו. ד"ה ופסק הר' אפרים) כתבתי שיש אומרים דלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא באיסור הבלוע בחתיכה אבל לח בלח כגון יין ביין או מים במים או יבש ביבש כגון המדומע והמחומץ לא ושיש אומרים שלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בדברים המתבשלים דוקא או צונן לתוך חם שאף הוא דרך בישול ושם נתבארו סברות הפוסקים באי זה איסור אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה:

איסור שנתבטל כגון שהיה ששים כנגדו וניתוסף אחר כך מן האיסור וכו' עד סוף הסימן. כ"כ הרא"ש בסוף פרק ג"ה (סי' לז) ואעתיק לשונו בסוף סימן ק"ט בס"ד: וכתב הר"ן בפרק בתרא דע"ז (לו.) אהא דאמר רב דימי אמר רבי יוחנן (ע"ז עג.) המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ופסקו הפוסקים דלית הלכתא כוותיה ודעת הראב"ד דאע"ג דלית הלכתא כוותיה לענין יין ביין מיהו גבי יין במים ומים ביין וכן לכל איסור שנימוח כגון חלב ודם וכיוצא בהם הלכתא כוותיה שאם יפול האיסור לתוך היתר מעט מעט שאין בו נותן טעם בשעת נפילה אע"פ שנפל בו איסור כל היום כולו מותר דראשון ראשון בטל וכיון שנתבטל הרי הוא היתר גמור ולא די לו שאינו מצטרף עוד לאיסור אלא אף להיתר מצטרף לבטל איסור הנופל בו לאחר מכאן אבל הרמב"ן כתב (ע"ז עג. ד"ה והא) דאפילו בשאר האיסורין לא אמרינן ראשון ראשון בטל אלא אם נפל בהיתר איסור מועט אע"פ שנתבטל מחמת מיעוטו אם חזר ונפל שם איסור שבצירופו של ראשון יש בו כדי נותן טעם נאסר היתר זה דהא דחינן לדרב דימי דלא אמרה רבי יוחנן וכיון דאידחיא לה לגמרי אידחיא וליתה כלל וטעמא דמלתא משום דטעמא לא בטיל ואפילו במין במינו דליכא למיקם אטעמא כיון שהשיעור שיש בו כדי ליתן טעם כנגדו שלא במינו אסור ואין צריך לומר באיסור המקלח אלא אפילו דמיקטף אסור דחוזר וניעור וראיות שתי הסברות וטענותיהם כתב שם הר"ן בארוכה ודעתו ז"ל כדעת הרמב"ן מפני שהתוספות כתבו שם (ד"ה כי אתא) בפשיטות דכל שבא לכלל נתינת טעם חוזר וניעור והרשב"א ג"כ בתורת הבית (ארוך ב"ד ש"ב כז ע"ג) הביא מחלוקת זה והעלה שכדברי הרמב"ן ז"ל עיקר: ודע שאע"פ שהסכמת הפוסקים בדין זה שלא כדברי הראב"ד אין לדחות מפני כך מ"ש רבינו בסוף סימן צ"ח (קנו.) כל שיש ששים כנגד האיסור מבטלים אותו אפילו אין הששים כולו היתר וכו' דמשמע (משום) [משם] דאיסור מצטרף להיתר לבטל את האיסור דשאני התם שהם שני מיני איסור הילכך כל אחד מצטרף עם ההיתר לבטל את חבירו אבל היכא דשניהם מין אחד כי הכא מצא מין את מינו וניעור ובהכי ניחא שרבינו אע"פ שכתב ההיא דסימן צ"ח לא נמנע מלכתוב זו וכן הרא"ש פסקה לההיא דסימן צ"ח בתשובה (כלל כ סי' ב) ופסקה לזו בפרק גיד הנשה (סי' לז): חתיכת איסור [שנפלה] בששים דהיתר ולא הכיר בה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה אם אין בהיתר כדי לבטל שתיהן אבל אם הכיר וידע שיש בהיתר לבטלה אפילו אם נפלה אחרת אין צריך ביטול כנגד שתיהן דתנן פ"ה דתרומות (מ"ח) סאה תרומה שנפלה לתוך מאה של חולין ולא הספיק להגיבה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ורבי שמעון מתיר ומסיים בתוספתא (תרומות פ"ו ה"ו) בד"א כשלא ידע בה ואח"כ נפלה אבל ידע בה ואח"כ נפלה הרי זו מותרת ע"כ לשון המרדכי פרק הגוזל עצים (סי' קיט וקכ). וכן פסק הרמב"ם בפי"ג מהלכות תרומות (ה"ו) וכ"כ בפירוש המשנה ורבינו שמשון פירש בשם הירושלמי (תרומות פ"ה סוף ה"ב) בהיפך דלא איפליגו אלא בידע בה אבל בלא ידע בה לכולי עלמא אסור וגם הביא תוספתא זו ומסיים בה וחכמים אומרים הרמתה מקדשתה והראב"ד (בהשגות שם) גם כן חלק על פסק הרמב"ם. ונ"ל דאפילו להרמב"ם אין ללמוד בזה מתרומה לשאר איסורין מדלא הביא דין זה בהלכות מאכלות אסורות: [בדק הבית] ועיין במ"ש בסימן צ"ד (קמט. ד"ה ומ"ש ולא נודע) ובסוף סימן ק"ט [ע"כ]:

ז כתב הריב"ש בתשובה סימן שמ"ט בשם הראב"ד דקדרה שבלעה טיפת דם או חלב מבטלין אותו לכתחלה כיון שאי אפשר לבא לידי נתינת טעם לעולם למיעוטו וכן נמי אם בלעה יותר כל שנפל לכלי שאין רגילין להשתמש בו אלא בתבשיל מרובה שלא יבא לידי נתינת טעם אבל אם נפל בכלי שאפשר להשתמש בו תבשיל מועט ויתן טעם האיסור לתוך התבשיל אסור לבטלו לכתחלה גזירה אטו תבשיל מועט שיהא בו נתינת טעם עכ"ל וכתב רבינו דברים אלו בסימן קכ"ב בשם הרשב"א:

שו"ע יורה דעה צט

סעיף א

חתיכת נבלה שיש בה בשר ועצמות שנפלה לקדירת היתר, עצמות האיסור מצטרפים עם ההיתר לבטל האיסור, ואצ"ל שעצמות ההיתר מצטרפין עם ההיתר, אבל המוח שבעצמות איסור מצטרף עם האיסור. וגוף הקדירה אינה מצטרפת, לא עם האיסור ולא עם ההיתר. הגה: ויש מחמירים שלא לצרף עצמות האיסור עם ההיתר לבטל (הגהה אחת בש"ד בשם א"ז) ובמקום הפסד יש לסמוך אמקילין ומתירין, כי כן עיקר.

סעיף ב

במה דברים אמורים שעצמות האיסור מצטרפין עם ההיתר, כשנפלה חתיכת הנבלה לקדרת היתר כשהיתה חיה, אבל אם נתבשלה תחלה ואח"כ נפלה לקדירת היתר, עצמות שבה מצטרפים עם האיסור, לפי שבלעו מבשר הנבלה כשנתבשלה לבדה.

סעיף ג

בשאר איסורים, חוץ מבשר בחלב, חתיכה הבלועה מאיסור מצטרפת לבטל האיסור. הגה: ואין נוהגין כן, כי קיימא לן בכל איסורים חתיכה נעשית נבלה, כדלעיל סימן צ"ב.

סעיף ד

משערים ברוטב ובקיפה (פירוש הדק הדק של בשר ותבלין המתאסף בשולי קדרה) ובחתיכות. ומשערין ההיתר והאיסור כמו שבא לפנינו, אע"ג שהיה בהיתר יותר מתחלה ונתמעט בבישולו ונבלע בקדרה. והני מילי במין בשאינו מינו, אבל אם הוא מין במינו משערין גם במה שבלעה הקדרה ועומד בדופני הקדרה. ומשערים זה באומד יפה, ורואין אותו כאילו הוא בעין, אבל מה שכלה ואבד מחמת האור אינו מצטרף, שזה כלה לגמרי.

סעיף ה

אין מבטלין איסור לכתחלה. ואפילו נפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו, אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו. עבר וביטלו, או שריבה עליו, אם בשוגג, מותר. ואם במזיד, אסור למבטל עצמו, אם הוא שלו, וכן למי שנתבטל בשבילו. ( ואסורים למכרו גם כן לישראל אחר, שלא יהנו ממה שבטלו) (ארוך כלל כ"ד). ולשאר כל אדם, מותר. הגה: ודוקא שנתערב יבש ביבש, או אפילו לח בלח למאן דאמר שאין אומרים בו חתיכה נעשית נבלה, כדלעיל סי' צ"ב. אבל חתיכה שבלעה איסור, לא מהני שנתוסף אחר כך ההיתר, דהא אמרינן ביה חתיכה נעשית נבלה. (רשב"א סי' תצ"ה ועי' ס"ק י"ד). ויש אומרים דאפילו במקום דלא אמרינן חתיכה נעשית נבלה לא מהני ההיתר לבטל, אלא אם נתוסף קודם שנודע התערובות, אבל אם נודע התערובות קודם, לא מהני מה שנתוסף אחר כך. ולפי זה היה צריך החכם המורה לבטל איסור לחקור אם נתוסף ההיתר לאחר שנודע (ארוך כ' ל"ז). ולא נהגו כן.

סעיף ו

איסור של דבריהם, אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו. ואם עשה כן, במזיד, אסור. אבל אם נפל מעצמו, ואין בהיתר כדי לבטלו, מרבה עליו ומבטלו. הגה: וי"א דאין לבטל איסור דרבנן או להוסיף עליו, כמו באיסור דאורייתא. וכן נוהגין, ואין לשנות. (טור בשם הרא"ש ובת"ה סימן צ"ד /נ"ד/ ובהגהת ש"ד ורא"ה בב"ה ור"ן ומרדכי ואגודה פ"ק דביצה). איסור שנתבטל, כגון שהיה ס' כנגדו, ונתוסף בו אח"כ מן האיסור הראשון, חוזר וניעור ונאסר, ל"ש מין במינו ל"ש מין בשאינו מינו, לא שנא יבש ל"ש לח, לא שנא נודע בינתים או לא נודע בינתים. (הגהות ש"ד סימן נ"ט). כזית חלב שנפל למים ונתבטל בס', ואח"כ נפל מן המים לקדירה של בשר, מותר, אע"פ שאין בבשר ס' נגד החלב, שהרי נתבטל במים (בארוך). וכל כיוצא בזה.

סעיף ז

אם נבלע איסור מועט לתוך כלי בשר, אם דרכו של אותו כלי להשתמש בו בשפע היתר, מותר להשתמש בו לכתחלה, כיון שהאיסור מועט וא"א לבוא לידי נתינת טעם, ולפיכך איסור משהו שנבלע בקדרה או בתוך קנקנים וכיוצא בהם, מותר להשתמש בו לכתחלה, ואפילו בבן יומו, לפי שא"א לבא לידי נתינת טעם. אבל אם נבלע בכלי שדרכו להשתמש לעתים בדבר מועט בקערה וכיוצא בה, אסור להשתמש אפילו בשפע, גזירה שמא ישתמש בה בדבר מועט ויבא לידי נתינת טעם.

ערוך השולחן יורה דעה הלכות תערובות סימן צט

סעיף א

איתא בירושלמי פ"ה דתרומות [ה"ג] דקליפי איסור מעלין את ההיתר כלומר דאיסור שנתערב בהיתר וצריכין לבטל האיסור כמו בערלה וכלאי הכרם שבטילין במאתים מצטרפין לחשבון המאתים לא לבד הקליפות של היתר אלא אפילו קליפות של איסור מצטרפין לחשבון לבטל המאכל של האיסור במאתים וכן טינופת של תרומה כמו הסובין והמורסן מצטרפין להחולין לבטל את התרומה כשנפלה לחולין במאה ואחד כדין תרומה שבטילתה במאה ואחד וכ"ש שהטינופת של חולין מצטרפין להחולין לבטל את התרומה [וכ"ה בירושלמי פ"א דערלה ה"ג ופ"ו דנזיר ה"ט ע"ש]:

סעיף ב

ועפ"ז פסקו הטור והש"ע בסעיף א' דעצמות האיסור מצטרפין לבטל האיסור בששים וז"ל חתיכת נבילה שיש בה בשר ועצמות שנפלה לקדירת היתר עצמות האיסור מצטרפים עם ההיתר לבטל האיסור ואין צריך לומר שעצמות ההיתר מצטרפין עם ההיתר אבל המוח שבעצמות איסור מצטרף עם האיסור וגוף הקדירה אינה מצטרפת לא עם האיסור ולא עם ההיתר עכ"ל וכתב על זה רבינו הרמ"א ויש מחמירים שלא לצרף עצמות האיסור עם ההיתר לבטל ובמקום הפסד יש לסמוך אמקילין ומתירין כי כן עיקר עכ"ל:

סעיף ג

עוד יש לקדמונים שתי דעות אחרות בענין זה י"א דעצמות הרכות מצטרפין לאיסור מפני רכותן והלחלוחית שבהן אבל עצמות יבשים או קליפי ביצים וכה"ג אף אותן של איסור מצטרפין לבטל האיסור ויש מגדולי אחרונים שהכריעו כדעה זו [ב"ח וש"ך סק"א] דיש לזה ראיה גדולה מש"ס חולין [צ"ח ב בסוגיא דזרוע בשלה דלמ"ד בס' חשבינן עצמות הזרוע בהדי הזרוע לאיסור ועצמות האיל בהדי האיל להיתר ע"ש והירושלמי מפורש שם דזהו למ"ד כל האיסורים במאה ולא קיי"ל כן ובעלי דיעה זו הם הר"ן בפרק גיד הנשה והרא"ה בבדה"ב אך הרא"ש מתרץ שם דאסמכתא בעלמא הוא וכ"כ הר"ש פ"ה דתרומות ע"ש ודו"ק]:

סעיף ד

וי"א דזה שעצמות אפילו דהיתר מצטרפין זהו דוקא במין במינו כביטול ערלה וכלאי הכרם וכן באיל נזיר ביטול הזרוע בהאיל דמן התורה בטל ברוב לכן מצרפים גם העצמות לביטול אבל מין בשאינו מינו דמן התורה צריך ששים איך נצרף העצמות הא עדיין נותן טעם וכמו שאין מצרפין הקדרה להביטול כמו כן אין לצרף העצמות ואנן בעינן שתהא ששים מהדברים הראוים לאכילה ולשתיה שבהם מתפשט טעם האיסור וכשנחלק לששים חלקים נתבטל הטעם [דיעה זו הביא הב"י בבד"ה מרי"ו בשם הר"א וכוונתו כדברינו ע"ש ודו"ק]:

סעיף ה

ויש מגדולי אחרונים שהכריע כדעה זו מפני שאלה גדולה שיש בענין זה דממ"נ אם העצמות יש בהם שום לחלוחית וע"י הבישול נפלט לחוץ איך מצטרפין עצמות האיסור להביטול אדרבא היה לנו להצריך ששים גם נגד העצמות ואם אין בהם שום לחלוחית איך מצטרפין העצמות לביטול האיסור דהא לא פלטי מידי לבטולי האיסור ואם נאמר שפליטת האיסור מתחלק בשוה להבשר ולהעצמות הרי א"כ גם מפליטת הבשר נשאר בהעצמות ונחסר זה השיעור להביטול דכמו שבולעין מהאיסור כמו כן בולעין מההיתר ונחסר לשיעור ששים אלא ודאי דדין זה אינו רק במינו דבזה אין חשש כל כך מפני שמן התורה בטל ברוב ולא בשאינו מינו ולכן הכריע כדעה זו [פר"ח סק"א] וגם זה פשיטא שעצמות הרכות מצטרפין לאיסור שהרי יש בהן הרבה לחלוחית [שם]:

סעיף ו

ויש מי שתירץ דלעולם יש להם פליטה מעצמן ואי קשיא א"כ נצריך ששים גם נגד עצמות האיסור י"ל דפליטתן הוא טעם קלוש ואינו אוסר כמו בגידין דקיי"ל דאין בהן בנותן טעם אע"ג דוודאי יש להם איזה פליטה [פלתי סק"א] וכיון שיש להם פליטה הרי מועיל לבטל האיסור ועוד י"ל דלעולם אין להם פליטה מעצמן אבל מה שבולעים מאחרים יש להם פליטה ולכן מה שבלעו מההיתר הדר פולטים וממילא שיש ששים נגד האיסור ואין לומר דלפ"ז גם פולטים מה שבלעו מהאיסור דאינו כן דאותו שיעור איסור שנבלע נתבטל בששים בהעצמות ובמה שבלעו מההיתר וכשפולטים אח"כ הו"ל כולו היתר שהרי אינם בולעים כל הפליטה של הכזית איסור אלא לפי ערך כמובן ובזה יש ששים העצמות עם מה שבלעו מההיתר:

סעיף ז

והנה אם נאמר שהעצמות יש להם פליטה מעצמן והפליטה אינה אוסרת לא תקשה לן למה העצמות מצטרפין לביטול והקדרה אינה מצטרפת מפני שהקדרה אין לה שום פליטה מעצמה ואפילו אם נאמר שהעצמות אין להם שום פליטה מעצמן ג"כ לא דמי לקדרה מפני שהקדרה שבעה מלבלוע ואינה בולעת עוד הרבה מהאיסור [דו"פ] ואף קדירה חדשה שעדיין לא שבעה מלבלוע לא פלוג רבנן [שם] ועוד דעצמות כיון שמונחין בתוך הקדרה עם הבשר הפליטה מתחלקת בשוה משא"כ הקדירה עצמה שבפנים יש רוטב ובחוץ היא מגולה לאויר אין הפליטה מתחלקת בשוה ולכן אינה מצטרפת [פמ"ג במ"ז סק"א בשם פר"ח] אמנם לתירוץ זה אם יונחו חרסים בתוך הרוטב יצטרפו ג"כ לשיעור ששים אבל לתירוץ הקודם אין החרסין מצטרפין [שם]:

סעיף ח

והנה דעת רבינו הרמ"א שלא לצרף עצמות האיסור לבטל האיסור אבל עצמות ההיתר מצרפין לבטל את האיסור [ש"ך סק"ב] ויש שתמהו על סברא זו דכיון דעצמות האיסור אינם בכלל איסור א"כ איזה טעם יש לחלק בין עצמות האיסור לעצמות ההיתר [פמ"ג שם] ובאמת מלשון רבינו הרמ"א שכתב ויש מחמירים וכו' משמע להדיא דאינו מעיקר הדין אלא חומרא בעלמא וכן משמע במקור הדין בשערים [סי' נ"ה בהגה"ה] וז"ל שם עצמות של איסור אינן מצטרפות לאיסור אבל עצמות של היתר מצטרפות להיתר אבל אין לצרף עצמות של איסור עם ההיתר לבטל את האיסור ואם שום מורה יתיר לא עבר על דברי חכמים אבל אין נכון להתיר כולי האי עכ"ל וטעם החומרא י"ל משום דע"פ רוב דבוקים העצמות להבשר וחששו קצת לאיסור דבוק כמו שיתבאר עוד בזה בס"ד:

סעיף ט

ולענ"ד נראה דהרמב"ם סובר כן לדינא שהרי כתב בפי"ג מתרומות דין ז' אין פסולת של תרומה מצטרפת עמה לאסור החולין אבל פסולת החולין מצטרפות עם החולין להעלות התרומה וכו' עכ"ל הרי זהו ממש כדעה זו והראב"ד השיג עליו דבירושלמי מבואר דגם פסולת של תרומה מצטרפות לבטל וכתב שם רבינו הב"י בספרו כסף משנה דמש"ס דילן מוכח כדברי הרמב"ם ע"ש ולפ"ז תמיהני למה לא הביא כלל דעתו בכאן ונראה משום דרוב רבותינו ס"ל כהראב"ד לפיכך השמיט דעתו:

סעיף י

מהו עכ"פ הרמב"ם סובר כן מעיקר הדין ולא מצד חומרא ונשארה התמיה מה בין זה לזה ויראה לי דטעמו הוא מהא דתנן בתרומות פי"א [מ"ד] עוקצי תאנים והגרוגרות וכו' אסורים לזרים גרעיני תרומה בזמן שהוא מכנסן אסורות וכו' וכן עצמות הקדשים בזמן שהוא מכנסן אסורות וכן בפ"ג [מ"ג] דעדיות תנן דקניבת ירק אסורים לזרים ע"ש הרי מפורש דכל פסולת של תרומה כשהן ביחד עם התרומה יש להם דין תרומה וא"כ נהי דאינם מדמעות להצריך ביטול כנגדן מ"מ אין סברא שגם הם יסייעו להביטול וכן בעצמות של איסור הוה הטעם כדתנן בעצמות קדשים וכמו בתרומה והירושלמי אולי סובר כר' דוסא דפליג בעדיות שם ואין הלכה כמותו וכמו שפסק הרמב"ם בפי"א מתרומות ע"ש:

סעיף יא

אמנם להתירוץ שכתבנו דהעצמות יש להם לחלוחית מעצמן אלא שאינן אוסרין הטעם פשוט דכל הלחלוחית של עצמות האיסור המה אסורין דכל היוצא מן הטמא טמא וא"כ אין הטעם הנכנס בהם נתבטל בהלחלוחית כיון שהלחלוחית אסור ואיך יבטלו את האיסור וכי הדר קפליט איסורא קא פליט משא"כ עצמות ההיתר מצטרפות מפני שהלחלוחית שלהן הן של היתר ומבטלים הטעם של איסור הנכנס לתוכן [ח"ד סק"ב] ודעה ראשונה סוברת דגם הלחלוחית של עצמות האיסור היתר גמור הוא דכיון שהן בעצמן אינן בני אכילה גם הלחלוחית אינו של איסור לפיכך מסייעים לבטל [שם]:

סעיף יב

ויש מי ששאל לדעה ראשונה דאיך אפשר לצרף עצמות האיסור לבטל את האיסור הא הוה איסור דבוק ואמרינן בזה חתיכה נעשית נבלה ואע"ג דהעצם אינו ראוי לאכילה מ"מ לאותה דעה שהבאנו בסי' צ"ח סעיף ס"ה דגם בכלי חרס אמרינן חתיכה נעשית נבלה כ"ש בעצם המחובר אל הבשר [ב"ח] ותרצו דהא אותה דעה מודה דבשארי כלים דמהני בהו הגעלה לא אמרינן חתיכה נעשית נבלה כמבואר שם וכלי עצם הא מהני בהו הגעלה כמ"ש בא"ח סי' תנ"א [ש"ך סק"ג וט"ז סק"א] ואפילו אם נאמר שיש בעצמות לחלוחית שפולטין לא שייך לומר שהלחלוחית תיעשה נבלה דכמו שבארנו דאין פליטתן אוסרת מפני שטעם קלוש הוא כמו כן לא תיעשה נבלה [ח"ד] וגם אין לחוש שמא כשיערו מן הקדרה תשאר חתיכת האיסור עם העצם באופן שלא יהיה בקדרה ששים לבטל האיסור כדחיישינן לזה בסי' ק"ו ואז תיעשה הבלוע בהעצם נבלה וזהו מטעמי איסור דבוק דבאמת מפני זה יש שרוצה לומר דכאן מיירי שאין העצם דבוק להאיסור [פלתי סק"ב] רק מונח בקדרה לבדו דלא משמע כן מכל הראשונים ומהטור והש"ע שהרי למדו דין זה מירושלמי דקליפי איסור מעלין את ההיתר והתם הקליפות דבוקות ומסתמא ה"נ כן הוא אמנם באמת חששא זו אינה אלא כשהאיסור דבוק לחתיכת היתר דלכן אסרינן ההיתר הדבוק בהאיסור אבל בכאן האיסור דבוק להאיסור ואין כאן רק חששא לחתיכת היתר אחרת ולחתיכה אחרת לא מצינו חשש זה ולא מחזקינן איסורא [עי' ח"ד שהאריך בתירוץ קושיא זאת ולענ"ד הדבר פשוט כמ"ש והב"י בסי' ק"ו כתב רק לכתחלה ליזהר בזה ודו"ק]:

סעיף יג

יש מי שאומר דאפילו לדעה ראשונה שעצמות האיסור מצטרפין לבטל זהו כשאין בהעצמות עצם איסור כמו נבלה וטרפה שהאיסור הוא על הבשר בלבד ולא על העצמות אבל באבר מן החי דמצרפין העצם לכזית לחייבו על אבר מן החי כמ"ש בסי' ס"ב ודאי דאין העצמות מצטרפין לבטל האיסור ודברי טעם הם אמנם להצריך ששים נגד העצמות א"צ דסוף סוף אין בהם טעם ואף שיש מי שמסתפק בזה מ"מ כן נראה עיקר וכ"ש שאין נראה מי שסובר דצריך ששים נגד עצמות של אבר מן החי [עי' פמ"ג סי' ס"ב בש"ד סק"ד] ודע דכדין העצמות כן דין גידין וכן עור המחובר לאיסור ובמליחה וכבוש הדין כבבישול:

סעיף יד

וזה שעצמות האיסור מצטרפים להיתר לדיעה ראשונה בד"א כשנפלה לקדרה כשהיא חיה שעדיין לא בלעו העצמות מהאיסור אבל אם נתבשלה תחלה בפ"ע ואח"כ נפלה לקדירת היתר עצמות שבה מצטרפים עם האיסור לפי שבלעו מבשר האיסור כשנתבשלה לבדה ולא סגי בששים נגד בשר האיסור דשמא נתמעט הבשר בבישולו ונכנס בעצמות [טור] ולפ"ז אם ראו האיסור תחלה כשהיא חיה ועכשיו ראו אותה שהיא כמקדם א"צ ששים רק נגד הבשר [ב"ח] וזהו כשנתבשלה לבדה אבל אם נתבשלה עם שארי חתיכות איסור אפילו בכה"ג צריך ששים גם נגד העצמות דשמא בלעו העצמות משארי חתיכות איסור [שם] אמנם זהו הכל למאן דלא ס"ל חתיכה נעשית נבלה בשארי איסורים אבל לפי מאי דקיי"ל חתיכה נעשית נבלה בשארי איסורים אפילו נתבשלה לבדה וראינוה כשהיא חיה צריך ס' נגד העצמות שהרי העצמות נעשו נבלה מבליעת הבשר [ח"ד] וכן זה שנתבאר דגוף הקדירה אינו מצטרף לא לאיסור ולא להיתר זהו אותה הקדרה שמבשל בה עכשיו איסור והיתר אבל קדרה שכבר נאסרה ובישל בה עכשיו היתר פשיטא שצריך לשער נגד הקדרה כמ"ש בסי' צ"ח [ט"ז סק"ב] ופשוט הוא וכבר נתבאר דאין במה שבקדרה ס' נגד הקדרה:

סעיף טו

חתיכה הבלוע מאיסור שנפלה לחתיכות היתר למאן דלא ס"ל חתיכה נעשית נבלה בשארי איסורים א"צ ששים רק נגד הבלוע והחתיכה שבה בלוע האיסור גם היא מצטרפת לבטל האיסור מיהו החתיכה עצמה נשארת באיסורה משום דלא ברירא לן שכל האיסור נסחט ממנו דקיי"ל אפשר לסוחטו אסור כמ"ש בסי' צ"ב אמנם לדידן דקיי"ל חתיכה נעשית נבלה הדבר פשוט שצריך ששים נגד כל החתיכה:

סעיף טז

כשמשערים ששים נגד האיסור משערים גם ברוטב וקיפה והוא הדק דק של בשר ותבלין המתאסף בשולי הקדרה וכן כל מיני מאכל שיש בהקדרה אחת הכל מצטרפים לששים אך משערים את הכל כמו שהוא עתה לפנינו אע"פ שידענו שמקודם הבישול היה הרבה יותר ונתכויץ ונצטמק ע"י הבישול מ"מ אין לשער כמו שהיה מקודם דאולי גם בהאיסור היה מקודם יותר ונצטמק ואף גם במה שבלעה הקדרה אין משערים ולפ"ז אם האיסור ראינו שלא נשתנה מכמות שהיה משערין מההיתר מה שנבלע בקדרה [ט"ז סק"ד] ויש מי שחוכך גם בזה להחמיר כי קשה לעמוד על שורש הדבר ולכן בכל אופן משערים כמו שהוא בא עתה לפנינו [שם בשם רש"ל וכ"כ הש"ך סק"ו] אמנם להיפך ודאי דאין להקל כגון שראינו האיסור שנתמעט וההיתר לא נתמעט ודאי דיש לחשוב האיסור כמו שהיה מקודם [עי' פמ"ג שם] ואפילו באיסור דרבנן כיון שראינו שהיה האיסור יותר:

סעיף יז

והרמב"ם ז"ל בפט"ז דין כ"ד כתב כשמשערין בכל האיסורין משערין במרק ובתבלין ובכל מה שיש בקדרה ובמה שבלעה קדרה מאחר שנפל האיסור לפי אומד הדעת שהרי א"א לעמוד על מה שבלעה בצמצום עכ"ל והולך לשיטתו שכתבנו בסי' צ"ח סעיף ט' דס"ל טעם כעיקר דרבנן ולכן גם במין בשאינו מינו הקלנו בזה וכ"ש במין במינו דמן התורה בטל ברוב והטור והש"ע סעיף ד' פסקו דבמין במינו יש לפסוק כן ולא במין בשאינו מינו ע"ש והולכים לשיטתם בסי' צ"ח דטעם כעיקר דאורייתא ולכן אין להקל באינו מינו וזהו דעת הרשב"א ז"ל ודע דגם בזה אין לשער רק במה שהקדרה בלעה דזה רואין אותה כאלו היא בעין אבל מה שכלה מחמת האור אינו מצטרף שהרי זה אבד לגמרי וגם בזה יש מי שחוכך כמ"ש בסעיף הקודם [הטור פסק כן בשם הרשב"א ז"ל]:

סעיף יח

ואין לשאול לדעת הטור והש"ע דטעם כעיקר דאורייתא איך משערים כמו שהוא לפנינו ניחוש שמא נתמעט האיסור די"ל דאחזוקי איסורא לא מחזקינן כל שאין אנו רואים ההיפך ומטעם זה אפילו עצמות שמצטרפין לבטל את האיסור כמו שנתבאר אע"ג דמסתמא העצמות לא נתמעטו והאיסור נתמעט מ"מ כיון שלא ראינו שהאיסור היה מקודם יותר מכפי שהוא עתה אין לנו להחזיק איסור [ט"ז סק"ה]:

סעיף יט

מיהו יש להבין בדעת הרמב"ם והטור וש"ע דהן אמת דזהו בדרבנן מ"מ הרי זהו ודאי דכשם שבלע הקדרה מן ההיתר כמו כן בלע מהאיסור ובגמ' מפורש כן [צ"ח א] ההוא כזיתא תרבא דנפל לדיקולא דבישרא סבר רב אשי לשעוריה במאי דבלע דיקולא אמרו ליה רבנן לרב אשי אטו דהתירא בלע דאיסורא לא בלע וא"כ נהי דהמקור שלהם הוא ממאי דאיתא בגמ' [צ"ז ב] דמשערין במאי דבלעה קדרה ע"ש מ"מ איך אפשר לומר כן ובאמת רש"י ז"ל פסק שם כן מטעם סברא זו שאין לשער במאי דבלע קדרה מטעם זה ואולי הגמ' שם מיירי כשראינו האיסור שלא נתמעט:

סעיף כ

ובאמת יש מי שרוצה לומר בכוונת הרמב"ם דמיירי כשידענו שלא נתמעט האיסור [לח"מ] ולא משמע כן לא מדברי הרמב"ם והטור והש"ע ולא מכל הפוסקים ויראה לי בדעת רבותינו בשנדקדק מה היה דעתו דרב אשי אמנם באמת י"ל כיון דהאיסור נפל בעת רתיחת היורה ומסתמא נופל באמצעיתו וכבר היורה עסוק בבליעת ההיתר לא שביק בליעת ההיתר הקרוב אליו וכבר עסוק בבליעתו ויבלע מהאיסור אך רבנן דבי רב אשי השיבו לו דאין לנו לתלות בסברא זו באינו מינו דהוה דאורייתא דתרבא בבישרא הוה מין בשאינו מינו כמ"ש בטור וש"ע ריש סי' צ"ח ולכן הרמב"ם דס"ל טעם כעיקר דרבנן פסק כרב אשי וכסוגיא הקודמת והטור והש"ע פסקו כן במין במינו דהוה דרבנן [ואולי גם ר"א ורבנן דיליה נחלקו בזה דר"א ס"ל טעם כעיקר דרבנן ולכן הקיל בזה ואינהו ס"ל טעם כעיקר דאורייתא והסוגיא הקודמת שאמרה במאי דבלעה קדרה יתפרש לכל אחד לפום מאי דס"ל ולא תסתור סוגיא זו להך דר"א וגם כל הפוסקים ישתוו יחד בהסברא כל אחד לפי מאי דס"ל ודו"ק]:

סעיף כא

הלכה פסוקה היא בש"ס דאין מבטלין איסור לכתחלה דאע"ג דמדאורייתא חד בתרי בטיל היינו היכא דנתערב ממילא אבל למערבינהו בידים אסור דהכי תנן בתרומות [פ"ה מ"ט] סאה של תרומה שנפלה לתוך צ"ט סאין של חולין וחזרה ונפלה לתוכן סאה של חולין ורבה עליהן בשוגג מותר במזיד אסור דאין מבטלין איסור לכתחלה [רש"י ד"ה והא קמבטל ותוס' ד"ה ותנן ביצה ד' ב] וכן במין בשאינו מינו אסור לבטל בששים ואף אם ירצה להוציא אח"כ את האיסור שהרי הטעם ישאר בשם ואף דיותר מששים ליכא טעמא מ"מ הרי הוא עושה שישאר שם טעמו של איסור דאל"כ למה עושה זאת [ובירושלמי שם דבכל האיסורים כן הוא דבשוגג מותר ובמזיד אסור]:

סעיף כב

ולמדנו ממשנה דתרומות שלא לבד דאסור לבטל איסור בעין לכתחלה אלא אפילו אם האיסור נפל מעצמו לתוך של היתר ואין בההיתר שיעור כדי לבטלו דאסור להוסיף על ההיתר ולבטלו ואם עבר וביטלו להאיסור שזרק איסור בעין לתוך של היתר ויש בו כדי לבטלו או שנפל איסור לתוך של היתר שאין בו כדי ביטול וריבה על ההיתר עד שיש בו כדי ביטול אם עשה כן בשוגג והיינו שלא ידע כלל שזהו איסור וזהו היתר ולא כוון לבטלו או להוסיף על ההיתר מותר ואם עשה כן במזיד אסור וכן הדין בכל האיסורים כמבואר בירושלמי שם:

סעיף כג

י"א דשוגג מקרי אפילו נתכוין לבטל אלא שלא ידע הדין והיה סבור שמותר לבטל או להוסיף [ט"ז סק"ח והסכים עמו הפמ"ג ע"ש] ולא משמע כן מרמב"ם פ"ה [הל' ח'] מתרומות בדין אין תורמין מן הטמא על הטהור דבשוגג תרומתו תרומה וכתב דאם ידע ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד ע"ש וכ"כ בתרומת הדשן [סי' רט"ז] במינקת חבירו שנשאה תוך כ"ד חדש ששגג בדין מקרי מזיד ע"ש וגם קיי"ל דאומר מותר הוא קרוב למזיד ואינו בכלל שוגג [מכות ז' ב] והרי יותר מזה מבואר בגמ' דאף מי שעבר עבירה בדמיונו שעושה בזה מצוה יש סברא לפוסלו לעדות ואף למי שמכשירו לעדות זהו מפני שלא היה כוונתו לעשות עבירה [סנהדרין כו ב] ואדרבא כוונתו היתה למצוה ע"ש וכ"ש במקום שאין מצוה כלל לדעתו דא"א לדונו כשוגג אמנם אם עשה ע"פ הוראת חכם שהחכם טעה בדין מקרי שוגג [מג"א סי' שי"ח סק"ג] וכן שוכח מקרי שוגג [שם] וכן אם אנסוהו לערב דינו כשוגג [פר"ח סקי"א] וכן אם מתחלה ידע בהתערובות ושכח אח"כ והוסיף ג"כ דינו בשוגג [שם] דשכחה הוה שוגג גמור וכן עיקר לדינא [והראיה שהביא הט"ז מתוס' בכורות כ"ג ב כבר דחה לה הפליתי סק"ה ותמיהני מהפמ"ג שהביא מהמג"א שם מה ענין זל"ז ועי' מל"מ פט"ו ממאכלות אסורות]:

סעיף כד

ויש בזה שאלה ולמה מתירינן בכאן בשוגג אף כשריבה בידים ובסי' ק"י בדבר שאינו בטל מחמת חשיבותו דכשנפלה אחת מהן לים הותרו כולן קיי"ל שם דדוקא נפלה מעצמה אבל הפילה הוא אסור אפילו הפילה בשוגג דגזרו שוגג אטו מזיד ויש לחלק דבמבטל לא גזרינן אטו מזיד [ב"י] דלא חשדינן ליה שיערב איסור בידים משא"כ להשליך האיסור שפיר חשדינן ליה ולכן גם באיסור שנפל לתוך היתר שאין בו כדי ביטול אף שבזה יש לחוש שיוסיף היתר מ"מ כיון דבעיקר דין ביטול איסור אין לחשדו לכן גם בכה"ג לא גזור [כנ"ל ביאור דברי הב"י]:

סעיף כה

ועוד דכאן מיירי שריבה קודם שנודע התערובות כמו שיתבאר א"כ לא שייך לגזור אטו מזיד כיון שעדיין עומד בחזקת היתר משא"כ בסי' ק"י כבר נודע התערובות ועומד בחזקת איסור [או"ה כלל כ"ד סי' י'] ועוד דבכאן כשבא הדבר לפנינו הוא מותר שהרי יש כדי ביטול אלא שהשואל אומר שהוא הרבה בשוגג ואלמלי שתק היה מותר וא"כ לא שייך לחושדו שיעשה במזיד דא"כ היה לו לשתוק לגמרי אם היה רוצה להערים משא"כ בסי' ק"י כשבא הדבר לפנינו הוא אצלנו בחזקת איסור אלא שדברי השואל שאומר שהפיל אחד מהן לים מתירתן ואלמלי שתק היה אסור ולפיכך חשדינן ליה שעשה במזיד ואומר שעשה בשוגג [זהו כוונת הט"ז סק"ח שהאריך הרבה ורבים טרחו בכוונתו וסברו שמטעם מיגו הוא כמו שתמה הכרו"פ בסק"ו אבל כפמ"ש סברתו טובה ונכוחה ובסברא זו יש לחלק מכמה דברים שגזרו בש"ס שוגג אטו מזיד ודו"ק]:

סעיף כו

וזה שנתבאר דכשריבה במזיד אסור איסור זה הוא למבטל עצמו או למי שנתבטל בשבילו כדי שלא יועיל לו האיסור שעשה או שנעשה בשבילו דאם נתיר לו מה שעשו אחרים בשבילו יש לחוש שיצוה לאחרים לעשות כן [ב"י] אבל לשאר כל אדם מותר ובלבד שזה לא יהנה כגון שימכור ויקח מעות בשביל האיסור וצריך ליתנו לאחר בחנם או למכור לעכו"ם אם אין זה מאיסורי הנאה או למכור לישראל במקח שהעכו"ם נותן ולא יותר כדי שלא ישתכר מזה שביטל האיסור או ריבה עליו וממילא דאם איסור זה היה מאיסורי הנאה אסור למכור כלל [כן משמע מש"ך סקי"ב] וכן אם לא היה הדבר שלו ולא נתכוין לבטל בשביל עצמו מותר גם לו [שם סק"י] ודע דזה שאסרנו למי שנתבטל בשבילו זהו דוקא שידע שנתבטל עבורו וניחא ליה אפילו לא צוהו לבטלו אבל אם לא ידע כלל מזה ולא ניחא ליה אין לך שוגג גדול מזה ומותר לו ולבני ביתו דכל מקום שאסור לו אסור גם לבני ביתו [ט"ז סק"י בשם יש"ש]:

סעיף כז

דעת רוב הפוסקים דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא רק מדרבנן אמנם דעת הראב"ד ז"ל שהוא מן התורה [ר"ן פרק גיד הנשה בשמו] ויש מי שאומר דאפילו לכל הפוסקים אינו מותר מן התורה רק לבטל טעמו של איסור ולא גוף האיסור כמו יבש ביבש דבטל ברוב מטעמא דאחרי רבים להטות ואם יכירו האיסור הרי אסור מן התורה ואם יבא אליהו ויאמר שחתיכה זו היא חתיכת האיסור אסורה מן התורה [יבמות ל"ה ב ד"ה תגלי] וכל ההיתר אינו אלא מפני שאין מכירין האיסור וא"כ איך אפשר לומר דבעת שמכירין האיסור לערבו לכתחלה כדי שלא יכירנו [נודע ביהודה תנינא יו"ד סי' מ"ה] ודברי טעם הן ולפ"ז גם מן התורה אינו מותר אלא כשנתערב האיסור ואין בו כדי ביטול להוסיף על ההיתר ולבטלו אבל לא לבטל האיסור עצמו בידים ואולי גם בטעמו של איסור אינו מותר להפוסקים דס"ל טעם כעיקר אסור מן התורה אלא בכה"ג להוסיף ולבטל אבל לא לבטל לכתחלה טעמו של האיסור:

סעיף כח

ויראה לי דיש נ"מ לדינא דאם איסור זה דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא דאורייתא א"כ גם בספק איסור אסור לבטל או להרבות דספיקא דאורייתא לחומרא אבל אם הוא דרבנן ספיקא דרבנן לקולא ומ"מ ראיתי מי שמחמיר בזה בכל גווני דזה לא מקרי ספק דרבנן דכי אמרינן ספיקא דרבנן לקולא בלא עשיית מעשה אבל לעשות מעשה ושעל ידי זה יהיה ספיקא דרבנן לא אמרינן ספיקא לקולא [פמ"ג סק"ז] וכן מי שסובר דהוי איסור תורה מ"מ מן התורה אם עבר ובטלו מבוטל אף במזיד ורק מדרבנן אסור אבל מן התורה מותר ובזה לא שייך לומר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דכיון דבנתבטל מאליו מותר ממילא דמותר ג"כ ע"י עשייתו שהרי גם בלא עשייתו יכול להיות כן ולכן רק מדרבנן אסור [שם]:

סעיף כט

הא דאין מבטלין איסור לכתחלה זהו כשכוונתו לבטל האיסור אבל אם אין כוונתו לכך דכוונתו הוא לתקן המאכל וא"א בענין אחר רק ע"י ביטול האיסור כמו בסי' פ"ד ברגלי הדבורים שבדבש או נמלים שנפלו לתוך הדבש שנתבאר שם שיתיך הדבש ע"ג האור ויסננו וכתבו הפוסקים שם [ש"ך סקל"ח וט"ז סקי"ח] דאין זה מבטל איסור לכתחלה כיון שאין כוונתו לבטל וגם לכתחלה מותר לעשות כן כשאין כוונתו לבטל האיסור אלא לתקן המאכל או המשקה כמו ביין לבן שמתקנין אותו ע"י חלב חטה ולא חששו שיבואו לשתותם בפסח מפני שנתבטל קודם הפסח בס' ולא היה כוונתו לבטל האיסור רק לתקן המשקה [מג"א סי' תמ"ז סקמ"ה] ואף דאין ראיה גמורה מזה משום דבזה יש היתר על קודם הפסח ובפסח ממילא מותרת מפני שכבר נתבטל ואין ראיה מזה לאיסור גמור לעשות כן לכתחלה וכמו שיש מי שאוסר לעשות כן לכתחלה מ"מ מדהתירו כמה גדולים לעשות יי"ש מפירות מתולעים וכן לעשות יי"ג מפירות מתולעים [צ"צ סנ"א וש"י סכ"ט] ש"מ דגם בכה"ג שרי ויש להסתפק אם מותר לפגום איזה איסור כדי לערבו בהיתר שיש מי שאוסר ויש מי שמתיר ואין בזה הכרעה ברורה [עי' יד אפרים מ"ש בשם הח"צ ושי"ע] וצ"ע לדינא ולענ"ד נראה דאם פוגמו עד שאינו ראוי לאכילת אדם כלל מותר אבל בפגימה בעלמא אסור:

סעיף ל

דבר פשוט הוא שבכל מה שנתבאר בענין זה דביטול איסור להוסיף עליו היתר ולבטלו לא שייך כלל בענין דאמרינן ביה חתיכה נעשית נבלה שהרי כבר נעשה כל ההיתר איסור וכמ"ש רבינו הרמ"א בסעיף ה' וז"ל ודוקא נתערב יבש ביבש או אפילו לח בלח למאן דאמר שאין אומרים בו חתיכה נעשית נבילה כדלעיל סי' צ"ב אבל חתיכה שבלעה איסור לא מהני שנתוסף אח"כ ההיתר דהא אמרינן ביה חתיכה נעשית נבלה עכ"ל ואפילו למאן דלא ס"ל חתיכה נעשית נבלה בשארי איסורים מ"מ החתיכה עצמה עומדת באיסורה כמ"ש בסי' צ"ב ואפילו יש ששים נגד החתיכה וזה שתלה בחתיכה נעשית נבלה זהו לענין התוספת דלמאן דאמר חתיכה נעשית נבלה גם התוספת נאסר כשאין ס' נגד כל החתיכה וזהו בשארי איסורים אבל בבשר בחלב נתבאר שם דגם בלח אמרינן חתיכה נעשית נבילה לכמה מהפוסקים ולפ"ז לא משכחת לה להאי דינא בבשר בחלב להוסיף על האיסור ולבטלו אלא לבטל כל ההוספה בששים וא"כ אין זה הוספה [עי' ש"ך סקי"ד ופמ"ג וח"ד]:

סעיף לא

עוד כתב די"א דאפילו במקום דלא אמרינן חתיכה נעשית נבלה לא מהני ההיתר לבטל אלא אם נתוסף קודם שנודע התערובות אבל אם נודע התערובות קודם לא מהני מה שנתוסף אח"כ ולפ"ז היה צריך החכם המורה לבטל איסור לחקור אם נתוסף ההיתר לאחר שנודע ולא נהגו כן עכ"ל ומה שלא נהגו כן כתבו משום דאחזוקי איסורא לא מחזקינן דאין לנו לחוש שמא נתוסף אח"כ ולכן אם ידוע להמורה שנתוסף אח"כ אסור [ט"ז סקי"א וש"ך סקט"ז]:

סעיף לב

והדברים צריכים ביאור דמדכתב דאפילו במקום דלא אמרינן חתיכה נעשית נבלה וכו' משמע להדיא דכ"ש במקום דאמרינן חתיכה נעשית נבלה וכן מבואר להדיא במקורה באיסור והיתר [כלל כ"ד דין י'] ולפ"ז לא אמרינן חתיכה נעשית נבלה רק בנודע אבל בלא נודע לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה וגם במקום דלא אמרינן חתיכה נעשית נבלה אסור בנודע ובלא נודע מותר א"כ איזה הפרש יש בין מקום דאמרינן חתיכה נעשית נבלה למקום דלא אמרינן חתיכה נעשית נבלה הא אידי ואידי בנודע אסור ובלא נודע מותר ועוד איזה סברא הוא לומר בדבר שע"פ הדין חתיכה נעשית נבלה דאם לא נודע לא אמרינן חתיכה נעשית נבלה הא בע"כ נעשה נבלה כמו שבאמת רבים חולקים על כל דין זה [ש"ך סק"ו ופר"ח סקט"ז]:

סעיף לג

אמנם באמת הטעמים משתנים בין מקום דלא אמרינן חתיכה נעשית נבלה ובין מקום דאמרינן חתיכה נעשית נבלה ולפ"ז גם הדינים משתנים כמו שנבאר בס"ד דהנה במקום דאמרינן חתיכה נעשית נבלה אמרינן שידיעה גורמת האיסור ודנין כל דבר אחרי שעת הידיעה שהיה ראוי לישאל אז לחכם ולפי התשובה שהיה משיב נתקיים הדבר בין לאיסור בין להיתר אבל כל זמן שלא נודע ונתוסף ההיתר אמרינן מצא מין את מינו וניעור ולא חשבינן הדבר אחר נפילה ראשונה רק אחר נפילה שניה [וסברא זו הביא האו"ה ממרדכי חולין פ"ו ע"ש] ובנודע נעשה החתיכה נבלה ואז אפילו נתוסף ההיתר מעצמו החתיכה נשארת באיסורה וכל מה שנתוסף נאסר אם אין ששים נגד כל החתיכה וכ"ש אם הוסיף בידים דאסור מטעם אחר כמו שיתבאר:

סעיף לד

ובמקום דלא אמרינן חתיכה נעשית נבלה ג"כ הידיעה גורמת האיסור אבל מטעם אחר והיינו מטעם קנס כלומר כשנודע מהאיסור והוסיף בידים את ההיתר כדי לבטל האיסור קנסוהו לאסור הכל ואפילו הוסיף בשוגג קנסו שוגג אטו מזיד וזהו הכל בהוספה בידים אבל אם נתוסף ההיתר מעצמו מותר אפילו לאחר ידיעה וזהו עיקר ההפרש בין מקום דאמרינן חתיכה נעשית נבלה דאסור לאחר ידיעה אפילו בנתוסף ההיתר מעצמו למקום דלא אמרינן חתיכה נעשית נבלה דמותר בנתוסף מעצמו ובלא נודע אפילו הוסיף בידים מותר דמזיד לא שייך כאן כיון שעדיין לא נודע האיסור וממילא דלא שייך לקנוס שוגג אטו מזיד [ולפ"ז מתורץ עיקר קושית הש"ך והפר"ח ממשנה דתרומות דתנן שוגג מותר ומזיד אסור דמיירי בע"כ לאחר שנודע דוודאי כן הוא דהאי תנא לית ליה קנסו שוגג אטו מזיד אבל אנן קיי"ל דקנסו וכמ"ש הכרו"פ והח"ד]:

סעיף לה

אמנם נ"ל ברור דגם רבינו הרמ"א לא הביא דיעה זו רק להחמיר במקום דלא אמרינן חתיכה נעשית נבלה דכשנודע התערובות לא מהני מה שהוסיף אח"כ בשוגג מטעם דגזרינן אטו מזיד אבל להקל בלא נודע התערובות דלא לימא חתיכה נעשית נבלה לא הביא כלל דיעה זו וזה שכתב דאפילו במקום דלא אמרינן חתיכה נעשית נבלה וכו' אין כוונתו דכ"ש במקום דאמרינן חתיכה נעשית נבלה אלא דה"ק דבנודע התערובות מחמרינן אפילו במקום דלא אמרינן חתיכה נעשית נבלה אבל בלא נודע התערובות להקל בחתיכה נעשית נבלה לא אמרינן וראיה ברורה לזה דהא בסי' ק"ט ביבש ביבש כשרוצה לבשלן ביחד הביא רבינו הרמ"א דעת הרא"ש להקל בנודע התערובות וכתב שם דבמקום הפסד יש לסמוך אמקילין ע"ש הרי שלא התיר גם ביבש ביבש רק במקום הפסד וכ"ש שאין להקל במקום דאמרינן חתיכה נעשית נבלה וק"ו בבשר בחלב דחתיכה נעשית נבלה הוא מן התורה כמ"ש בסי' צ"ב דלא שייך כלל דין זה ולפ"ז מ"ש ולא נהגו כן א"ש בפשיטות דבמקום חתיכה נעשית נבלה בכל ענין אסור ובמקום דלא אמרינן חתיכה נעשית נבלה אין חשש אפילו אם נודע התערובות מקודם דכיון דכל עיקר טעם זה הוא משום קנסא כשעירבו בידים הוה ספק ספיקא ספק שמא נתערב מאליו ואת"ל שעירבו בידים שמא היה שוגג והלכה כמאן דלא קניס שוגג אטו מזיד שהרי בזה עצמו יש מחלוקת בין הפוסקים ורבינו הרמ"א חשש לדיעה המחמרת מיהו עכ"פ הוה ספיקא דדינא וא"כ שפיר נהגו שלא לשאול משום דהוה ספק ספיקא [ובזה א"ש כל מה שהקשו האחרונים וטרחו בטעם המנהג ודו"ק]:

סעיף לו

האמנם להיפך כשנתוסף איסור אזי בודאי אין חילוק בין נודע ללא נודע והאיסור חוזר וניעור כמ"ש רבינו הרמ"א בסעיף ו' וז"ל איסור שנתבטל כגון שהיה ס' כנגדו ונתוסף בו אח"כ מן האיסור הראשון חוזר וניעור ונאסר לא שנא מין במינו לא שנא מין בשאינו מינו לא שנא יבש ולא שנא לח לא שנא נודע בינתים או לא נודע בינתים עכ"ל והטעם פשוט שהרי אפילו להיתר יש סברא לומר מצא מין את מינו וניעור כמ"ש בסעיף ל"ג וכ"ש לענין איסור ואף לענין טומאה אמרינן טומאה מעוררת טומאה בבכורות [כ"ב ב] כ"ש לענין איסור שיש בזה נתינת טעם או שיכול לבא לידי נותן טעם ולכן אף שיש מקומות בש"ס דאמרינן ראשון ראשון בטל זהו באיסור משהו ולא באיסור שיכול לבא לידי נותן טעם [הגר"א סקט"ו] ולכן אע"פ שלענין תרומה מצינו בפ"ה דתרומות דהידיעה גורמת היתר שאינו מצטרף התרומה הנופלת אחר הידיעה להתרומה שקודם הידיעה זהו ג"כ מפני שבתרומה אין הולכין אחר נתינת טעם דביטולה הוא במאה ואחד ואע"ג דבשני פעמים הוה לפי החשבון אחד מחמישים והרי יכול לבא לידי נתינת טעם מ"מ כיון דעיקר ביטולה הוא לא מפני נותן טעם לא חשו לזה ועוד דבאמת קיי"ל שם כחכמים דההרמה גורמת ההיתר [כמ"ש שם הר"ש במשנה ח' ע"ש] וכיון שהרימו סאה אחת משם ואמרינן שסאה שעלתה היא סאה שנפלה הרי שוב אין כאן נותן טעם וכן לעולם [כנלע"ד] ועמ"ש בסי' קל"ד סעיף ט"ו:

סעיף לז

אע"ג דאין מבטלין איסור לכתחלה מ"מ אמרו חז"ל [ביצה ד ב] דעצים של מוקצה שנפלו לתנור כיו"ט מרבה עליהן עצים שאינן של מוקצה ומסיקן משום דאין כאן רק איסור דרבנן ועפ"ז כתב הרמב"ם בפט"ו דין י"ט דבאיסור דרבנן כגון חלב שנפל לקדרה של בשר עוף מרבה עליו בשר עוף עד שיבטל החלב בששים וכן כל כיוצא בזה ע"ש ומפורש כתב דדין דאין מבטלין איסור הוא רק באיסור דאורייתא אבל כל רבותינו חולקין עליו בזה וס"ל דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן ורק במוקצה התירו מפני שאין לאיסור זה שורש מן התורה ויש שאמרו שאף באלו שאין להם עיקר מן התורה אסור לבטל ורק בעצי מוקצה התירו משום דהאיסור נשרף והיה לאפר וההנאה מזה באה אחר שנעשה אפר אבל בשארי איסורים לא התירו כלל:

סעיף לח

וז"ל רבינו הב"י בסעיף ו' איסור של דבריהם אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו ואם עשה כן במזיד אסור אבל אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו מרבה עליו ומבטלו עכ"ל וזהו כעין פשרה בין דעת הרמב"ם לכל הפוסקים דלבטל עצם האיסור אסור כמו בשל תורה אבל להרבות עליו כדי להציל ההיתר הקודם שנפל האיסור לתוכן מותר מפני הפסד ומקורו מהרשב"א בספרו [תה"ב הארוך] ואע"ג דהטור כתב בשם הרשב"א דין זה רק על איסור של דבריהם שאין לו עיקר מן התורה כשומנו של גיד ובישולי מצרים וגבינותיהם וכיוצא באלו ולא בכל איסורי דרבנן וכן מורין דבריו בספרו [תה"ב הקצר] מ"מ פסק רבינו הב"י ע"פ ספרו הגדול ומדסתם דבריו מבואר להדיא דלבטל איסור בעין בהיתר אסור אף באיסור שאין לו עיקר לבד בתרומת חוץ לארץ כמ"ש בסי' של"א ולהוסיף מותר וזה שהחמיר במותר שמן של נר חנוכה בא"ח סי' תרע"ז דאפילו להוסיף אסור משום דהוה דבר שיש לו מתירין שיכול להשתמש לנר חנוכה לשנה הבאה ובדבר שיש לו מתירין החמירו יותר [מג"א שם לתרץ קושית הט"ז והש"ך סקי"ט]:

סעיף לט

אבל רבינו הרמ"א כתב די"א דאין לבטל איסור דרבנן או להוסיף עליו כמו באיסור דאורייתא וכן נראה ואין לשנות עכ"ל וזהו כדעת הרא"ש והטור דאפילו איסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה אסור אפילו להוסיף עליו דלא התירו רק בעצי מוקצה משום דהנאה באה לאחר שנשרף ובאיסור דאורייתא אפילו בכה"ג לא התירו כגון בעצי אשרה וערלה וכלאי הכרם [ב"ח] ואף בתרומת ח"ל ס"ל דלא התירו לזר רק לכהן בימי טומאתו [תוס' בכורות כ"ז א ד"ה תרומת] ודע דבירושלמי רפ"ב דכלאים מבואר להדיא דאיסור שהוא רק מפני מראית העין רשאי לבטלו לכתחלה ע"ש:

שו"ת אחיעזר חלק ג סימן לג ד"ה ולכאורה בעצמות

ולכאורה בעצמות יבשות אין שום חשש, דהא עצמות האיסור מצטרפים עם ההיתר לבטל האיסור כמבואר ביו"ד סי' צ"ט, ואפי' בעצמות הרכין שהחמיר הש"ך כ' הפוסקים דאם הסירו הבשר ונתיבשו דינם כשארי כלי עצם וכלי מתכות ועץ [ומש"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' מאכ"א הי"ח מן העור והעצמות והגידין כו' אע"פ שהוא אסור הר"ז פטור היינו בעצמות הרכין או שיש בהם מוח, אבל בעצמות הקשים והיבשים בודאי גם איסורא ליכא, וכ"ה במשנה בפ' העור והרוטב, ופירש"י שיש בהם מוח ואינם מצטרפים לכזית להשלים שיעור נבילה לטמא, דזה ילפינן מדרשא דנבלתה] וא"כ פשוט דעצמות שנתיבשו אין בהם חשש איסור כלל. ועי' בתוס' ע"ז ס"ט דודאי רגלי הדבורים כיון דעצמות בעלמא נינהו מותרים דהא עצמות החמור טהורות ורגלי הדבורים כעצמות החמור כו' ולענין אכילה שפיר דמי.

ומה שיש לחוש בזה מהעצמות שנתבשלו ובלעו מבשר נבילה כמבואר /יו"ד/ בסי' צ"ט ס"ב, ובזה הא בעינן הגעלה כמו בשארי כלי עצם (וילה"ע ע"ז מפסחים פ"ג דמקשה הני עצמות היכי דמי אם לית בהו מוח נשדינהו ולמה בשריפה. וצ"ע הא העצמות בלעו מן הפסח בשעת צלי' ונעשה הבלוע נותר ולהכי צריך שריפה משום הבלוע של העצמות. ואולי כונת הש"ס דהא אפשר בהגעלה וצע"ק), אלא דבאינו בן יומו הא נוטל"פ =נותן טעם לפגם= מותר, מ"מ הא לכתחלה אסור קדירה שאינו ב"י =בן יומו= כמבואר בע"ז ע"ה וביו"ד סי' קכ"ב - דגזרינן קדירה שאב"י אטו ב"י, והא הבלוע תמיד אי"ר =אינו ראוי= לאכילה, א"כ מה בכך שנתיבשו, מ"מ אפשר שהבלוע יוצא ע"י בישול, וה"נ יש לחוש מצד הבלוע. אולם נראה באופן זה שנפסד לגמרי, ע"י הסיד של מלח והפאספאר השורף ומכלה ואינו ראוי עוד לפליטה. ויעוי' בשו"ת הרשב"א, הובא בב"י או"ח סוס"י תמ"ז בנוטל"פ בפסח דאסור, ובלבד שלא יהי' נפסד לגמרי דכל שנפסד כ"כ אין בו איסור כלל, ולא עדיף הבלוע מגוף האיסור, דהיכי דהוי עפר נתבטל מתורת איסור וכמבואר בתמורה ל"א דלכי גביל הוי עפרא בעלמא וכמש"כ הר"ן בע"ז ל"ט בטעם ההיתר מהמוסק בנבילה שנתהפכה לדבש לפי שנעשית מתחלה פגום (והארכתי בזה באחיעזר חיו"ד סי' י"א להתיר בכדומה יעוי"ש) וגם למש"כ הש"ך בסי' פ"ז דה"ה בשאר בני מעיים כשמיבשים אותו שנעשה כעץ, דלכתחילה אין לעשות כן, נראה דכל זה בבני מעיים, אבל לא בעצמות, אפילו לדברי החולקים לשי' הרמ"א שם דאין עצמות מעלין, משום דס"ל דיש בהם לחלוחית, מ"מ נראה דהיכי דנתיבשו ואין בהם עוד שום לחלוחית, הוי עצמות יבשות ובכה"ג כו"ע מודים ולא דמי לשאר בני מעיים, ועוד נראה למש"כ הגרעק"א בתשובה סי' ר"ז הובא בפתחי תשובה שם דכל היכי דאיכא ששים דלא יבוא לידי איסור דאורייתא לא חיישינן לכתחילה וא"כ ה"נ בנידון דידן לא יבוא לידי איסור דאורייתא, דהא דבר המעמיד לא בטל אאמד"ר =אינו אלא מדרבנן= כמש"כ הש"ך בסי' צ"ט וכמו שהרגיש בזה גם רומעכת"ה.